ברדה: "השגתי הכל, עכשיו הגיע הזמן לפנות את הבמה"

[Totti]

בהתחלה הוא היה מאוד מהיר, בלי תאכלס ומחמיצן כרוני...

[גדי]

אהוב לבי. בגיל 50 אני מרגיש כמו ילדה בת 13 שמעריצה את גסטין ביבר. כאשר אני רואה אותו אותו אני מאבד מילים. פגשתי אותו פעם באלונית כביש 6 אחרי משחק חוץ ולא הצלחתי לדבר.

הוא כלכך אנדרייטד בישראל לגבי הקריירה שלו בבלגיה. הוא אשכרה היה אליל באלופת בלגיה. הוא היה קפטן שלהם. הוא דחה חוזה בדורטמונד. גם טיבו קורטווה וגם דה בריינה מעידים עד כמה הוא היה משמעותי עבורם כאשר התחילו את הקריירה המקצוענית שלהם. כמה שחקנים ישראלים יכולים להתהדר בכאלה הישגים?

הוא יחד עם מליקסון גרמו לנו להרגיש מיוחדים. שאנחנו טובים יותר לא רק על המגרש

[הראל]

מרגיז ההתייחסות של המועדון בתקשורת וברשת החברתית למשחק הזה , הלו !!! תתעוררררווו !!!
אליניב ברדה פורש , האיש ששבר את החומה שהייתה שמנעה משחקים גדולים להגיע לב"ש , האיש שגרם לשחקנים שרק חלמנו עליהם להגיע , האיש שנתן לנו לחוות רגעים שבחלומות הכי ורודים שלנו לא האמנו שיקרה .

תתעוררווו שם


עריכה:

רואה את משחקו האחרון של בופון ביובה איך המשחק נעצר ל2-3 והוא מחבק את כל שחקני הקבוצה שלו ובדרך החוצה גם את שחקני היריבה ובדרך החוצה עושים לו מסדר כבוד וחלק מהקהל כמובן מזיל דמעות, איזה כבוד , איזו צמרמורת .

מקווה שבמשחק נגד נתניה זה יהיה גם ,שברדה יכנס דקה 90 ואחרי דקה שתיים יעצרו את המשחק והוא ירד החוצה ושיקבל את כל הכבוד המגיע לו גם מחבריו לקבוצה וגם מהיריבה והשופט .

[Totti]

מרגיז ההתייחסות של המועדון בתקשורת וברשת החברתית למשחק הזה , הלו !!! תתעוררררווו !!!
אליניב ברדה פורש , האיש ששבר את החומה שהייתה שמנעה משחקים גדולים להגיע לב"ש , האיש שגרם לשחקנים שרק חלמנו עליהם להגיע , האיש שנתן לנו לחוות רגעים שבחלומות הכי ורודים שלנו לא האמנו שיקרה .

תתעוררווו שם


עריכה:

רואה את משחקו האחרון של בופון ביובה איך המשחק נעצר ל2-3 והוא מחבק את כל שחקני הקבוצה שלו ובדרך החוצה גם את שחקני היריבה ובדרך החוצה עושים לו מסדר כבוד וחלק מהקהל כמובן מזיל דמעות, איזה כבוד , איזו צמרמורת .

מקווה שבמשחק נגד נתניה זה יהיה גם ,שברדה יכנס דקה 90 ואחרי דקה שתיים יעצרו את המשחק והוא ירד החוצה ושיקבל את כל הכבוד המגיע לו גם מחבריו לקבוצה וגם מהיריבה והשופט .

ברדה לא אהוב מאוד בקבוצות אחרות (בלשון המעטה) כמו בופון.

[ניב]

ברדה לא אהוב מאוד בקבוצות אחרות (בלשון המעטה) כמו בופון.

מלבד אוהדי מכבי שרואים בו לשיטתם את כל מה שרע בכדורגל אני לא בטוח שזה כזה משמעותי אצל אחרים. ובאופן כללי ציבור הספורט הכללי כן יודע להעריך את מה שעשה.

[CrazyRed7]

תפרידו בין כבוד שחקני היריבה לבין כבוד אוהדי היריבה.
בופון, כמו ברדה, מקבל הרבה כבוד משחקני היריבות.
אצל אוהדי היריבות די שונאים אותו באיטליה.

[ForeverRed]

עריכה:

רואה את משחקו האחרון של בופון ביובה איך המשחק נעצר ל2-3 והוא מחבק את כל שחקני הקבוצה שלו ובדרך החוצה גם את שחקני היריבה ובדרך החוצה עושים לו מסדר כבוד וחלק מהקהל כמובן מזיל דמעות, איזה כבוד , איזו צמרמורת .

מקווה שבמשחק נגד נתניה זה יהיה גם ,שברדה יכנס דקה 90 ואחרי דקה שתיים יעצרו את המשחק והוא ירד החוצה ושיקבל את כל הכבוד המגיע לו גם מחבריו לקבוצה וגם מהיריבה והשופט .

קצת קצת קצת נסחפת.
ברדה הוא עוד לא בופון, ולמען האמת אני לא בטוח שהוא מעוניין בכל הרעש והפסטיבלים האלה סביבו.
הוא אפילו לא פרש רשמית.

[הראל]

לא חושב שנסחפתי , מגיע לברדה הכבוד הראוי לו . זה שהוא מעוניין או לא אנחנו לא נשאל אותו ונעניק לו את האהבה הכי גדולה שהוא יכול לקבל.
בזכותו אנחנו איפה שאנחנו ורק בזכותו !!

[הפועלעולה]

לא הכל צריך להיות גרנדיוזי ומפוצץ, גם אם זה יהיה משהו הכי צנוע כל עוד זה ירגיש לנו מיוחד ומרגש זה מה שחשוב.

[Guevara]

הוקרת התודה לברדה ותצוגת הפרידה ממנו חייבים להכנס להיסטוריה של טרנר.
ברגע שהמועדון והאוהדים יפיקו מופע שלא ישכח זה ממתג את המועדון שלנו כגדול מהחיים. מעבר לקבוצת כדורגל. יש שחקן באנגליה שלא חולם לחוות משחק אחרון בקריירה כמו גרארד ביום פרישתו? שלא רוצה להיות אהוב האוהדים בקופ?
תראו את הפרישה של בדש, של יצחקי - מי יזכור את זה בעוד חודש? אז נכון לא כל שחקן הוא ברדה, אבל אם נהפוך את המגרש הזה למיתוס, שחקנים ישאבו אליו. שחקנים ירצו להיות ברדה ומליקסון ופחות בוזגלו. כי הם יודעים שברגע שנותנים לטרנר את הלב, טרנר יודע לעטוף את השחקן באהבה שנדיר היום לשחקן כדורגל לקבל.

טרנר חייב לתת את אחת מהתצוגות הכי מרשימות שהוא אי פעם נתן.
מבצר אמיתי שנותן כבוד אחרון למלך הראשון שלו.

[שמעון א]

הלוואי ידחו את זה לעונה הבאה
לא מאמין שאני לא אהיה שם להגיד לו תודה

[RedRock]

מחר יגיע הרגע שפחדתי ממנו שנים.

23 שנים חלפו מהפעם הראשונה שדרכתי בוסרמיל, מאות משחקים, אלפי קילומטרים, עשרות אלפי דקות בהן אני חי ונושם כדורגל.

בזכות הרבה שחקנים נהניתי לראות כדורגל אבל רק שלושה גרמו לי באמת להתאהב במשחק-
1. חבייר זאנטי
2. סטיבן ג'רארד
3. אליניב ברדה

אתה הצלע השלישית במשולש הזה. האחרון שתולה את הנעליים אבל החשוב מכולם.
לשלושתכם מכנה משותף מאוד מובהק של נאמנות לבית ולמקום. אבל אצלך זה שונה. אתה נאלצת לשמור על נאמנות מרחוק. גורשת מפה בימים אפלים של המועדון אפילו שהתחננת להישאר. נאבקנו יחד איתך ונאלצנו לראות אותך לובש ירוק ועושה סלטות במדים הלא נכונים.
לאן שלא הלכת, בכל פסגה שכבשת, תמיד נשארת אתה. אותו אליה צנוע מב"ש, זה שלא שוכח לרגע מאיפה הוא בא. בשר מבשרנו, אוהד אמיתי מהיציע, אחד שלא התבייש לנסוע בהסעה של ארגון האוהדים למשחק, כזה שירד לדשא לקשור לילד המלווה את הנעליים כי זה ברור מאליו בעיניו.

אליפויות וגביעים בארץ, אליפויות וגביעים בבלגיה, תואר שחקן העונה, תואר מלך השערים בארץ ובבלגיה, השתתפות בליגת האלופות, קפטן זר בקבוצה, הצעה לעבור לאימפריה בדמות בורוסיה דורטמונד – כל אלה לא שינו לרגע את מי שאתה.

נחישות וצניעות.
מילים שחוזרים עליהן כל כך הרבה בהקשר שלך. אתה מגלם את ההגדרה המילונית הכי טובה לצמד המילים האלה. בכל משימה, בכל החלטה ובכל נשימה.
לא במקרה שני שחקנים בטופ העולמי ששווים היום 200 מיליון יורו יודעים לספר כמה היית משמעותי בהתפתחות שלהם. לא במקרה קווין דה ברוינה רץ להחליף איתך חולצה בסיום המשחק של הנבחרת. הרבה ישראלים הרימו גבה והתפעלו. אני לא. כי מי שבאמת עקב אחריך לאורך השנים ידע בבירור שהפכת לדמות לחיקוי ומושא להערצה בכל מקום שבו עברת.
האוהדים של חיפה לא הפסיקו לשיר לך אפילו שלא שיחקת הרבה. הקהל של הפועל ת"א מלא באהבה עד היום. בגנק זכית למעמד של גיבור על, גדול השחקנים הזרים של המועדון וסמל – בלתי נתפס. לנו רק נשאר באותם השנים להביט בגאווה, לעקוב ולהתפלל עמוק בפנים שיבוא יום ותחזור הביתה.
לחזור הביתה. בדיוק אותו חלום שאתה הצהרת עליו במגזין 'שם המשחק', כשאתה בשיא הקריירה. בשיא הטבעיות, במקום לדבר על עוד פסגה אירופאית שאתה מתכנן לכבוש, דאגת להזכיר שהחלום האמיתי הוא לחזור בהמשך הקריירה להפועל ב"ש.

ווינר.
זה בוער בך. הפסד לא קיים אצלך בלקסיקון, הרי הפכת מועדון בלגי שהיה כלום ושום דבר לאימפריה מקומית. לקחת אותו לצ'מפיונס ליג מתוך אמונה ללא גבולות בעצמך ובסובבים אותך.
אבל כל זה מתגמד לעומת מה שקרה ב-2013. החלום התגשם. חזרת הביתה לקבוצה שבורה מנטלית עם יעד ברור והזוי גם יחד – אליפות אדומה.
ממוקד מטרה ננעלת ויצאת לדרך. הגולים במאני טיים, השלושער נגד מכבי, הנגיחה בבלומפילד ואולי יותר מהכל – הריצה עם הכדור למרכז המגרש לחדש את המשחק אחרי שאנחנו משווים נגד בני יהודה בדקה ה90 במשחק חוץ קשה. אתה פה כדי לנצח.
אתה מסיים קריירה מדהימה של שש אליפויות, שישה גביעים, שלוש זכיות באלוף האלופים ועוד שלל תארים אישיים. מבלי להיות בקבוצות הכי עשירות, מבלי להיות בפייבוריטיות – רק חדור באמונה.

סמל, מנהיג, קפטן.
יוזם, דוחף, מעודד, אופטימי, מחולל שינוי אמיתי. מנהיגות הרי לא מקבלים, מנהיגות לוקחים.
ועוד איך שבאת ולקחת, בכל הכוח ובכל מקום שבו שיחקת.
מקצוען, נחוש, ווינר – כל אלה תכונות לא טריוויאליות, אבל נדע למצוא אותן אצל אחרים. להפוך את כל הסובבים אותך לטובים יותר בזכותך – זה כבר שמור למעטי מעט.
הגיבוש בחדר ההלבשה, חיזוק הקשר עם האוהדים, הוויתור על האגו, האמונה ברגעים הקשים, המנהיגות
"את ואנחנו אגרוף אחד, אם את איתי מי יכול עלינו" – אתה ורק אתה הפכת אותנו לאגרוף הזה.
חזק, מלוכד, גאה, מחובר וצנוע. בדיוק כמוך. בדיוק כמו העיר באר שבע.

נסיך (שהפך למלך) לב אדום –
תודה על הכל ותודה למלאך השומר דימה שאתה כאן.
תמיד תהיה מספר 1.
אוהבים אותך לעד.

[yanivnew91]

מחר יגיע הרגע שפחדתי ממנו שנים.

23 שנים חלפו מהפעם הראשונה שדרכתי בוסרמיל, מאות משחקים, אלפי קילומטרים, עשרות אלפי דקות בהן אני חי ונושם כדורגל.

בזכות הרבה שחקנים נהניתי לראות כדורגל אבל רק שלושה גרמו לי באמת להתאהב במשחק-
1. חבייר זאנטי
2. סטיבן ג'רארד
3. אליניב ברדה

אתה הצלע השלישית במשולש הזה. האחרון שתולה את הנעליים אבל החשוב מכולם.
לשלושתכם מכנה משותף מאוד מובהק של נאמנות לבית ולמקום. אבל אצלך זה שונה. אתה נאלצת לשמור על נאמנות מרחוק. גורשת מפה בימים אפלים של המועדון אפילו שהתחננת להישאר. נאבקנו יחד איתך ונאלצנו לראות אותך לובש ירוק ועושה סלטות במדים הלא נכונים.
לאן שלא הלכת, בכל פסגה שכבשת, תמיד נשארת אתה. אותו אליה צנוע מב"ש, זה שלא שוכח לרגע מאיפה הוא בא. בשר מבשרנו, אוהד אמיתי מהיציע, אחד שלא התבייש לנסוע בהסעה של ארגון האוהדים למשחק, כזה שירד לדשא לקשור לילד המלווה את הנעליים כי זה ברור מאליו בעיניו.

אליפויות וגביעים בארץ, אליפויות וגביעים בבלגיה, תואר שחקן העונה, תואר מלך השערים בארץ ובבלגיה, השתתפות בליגת האלופות, קפטן זר בקבוצה, הצעה לעבור לאימפריה בדמות בורוסיה דורטמונד – כל אלה לא שינו לרגע את מי שאתה.

נחישות וצניעות.
מילים שחוזרים עליהן כל כך הרבה בהקשר שלך. אתה מגלם את ההגדרה המילונית הכי טובה לצמד המילים האלה. בכל משימה, בכל החלטה ובכל נשימה.
לא במקרה שני שחקנים בטופ העולמי ששווים היום 200 מיליון יורו יודעים לספר כמה היית משמעותי בהתפתחות שלהם. לא במקרה קווין דה ברוינה רץ להחליף איתך חולצה בסיום המשחק של הנבחרת. הרבה ישראלים הרימו גבה והתפעלו. אני לא. כי מי שבאמת עקב אחריך לאורך השנים ידע בבירור שהפכת לדמות לחיקוי ומושא להערצה בכל מקום שבו עברת.
האוהדים של חיפה לא הפסיקו לשיר לך אפילו שלא שיחקת הרבה. הקהל של הפועל ת"א מלא באהבה עד היום. בגנק זכית למעמד של גיבור על, גדול השחקנים הזרים של המועדון וסמל – בלתי נתפס. לנו רק נשאר באותם השנים להביט בגאווה, לעקוב ולהתפלל עמוק בפנים שיבוא יום ותחזור הביתה.
לחזור הביתה. בדיוק אותו חלום שאתה הצהרת עליו במגז** 'שם המשחק', כשאתה בשיא הקריירה. בשיא הטבעיות, במקום לדבר על עוד פסגה אירופאית שאתה מתכנן לכבוש, דאגת להזכיר שהחלום האמיתי הוא לחזור בהמשך הקריירה להפועל ב"ש.

ווינר.
זה בוער בך. הפסד לא קיים אצלך בלקסיקון, הרי הפכת מועדון בלגי שהיה כלום ושום דבר לאימפריה מקומית. לקחת אותו לצ'מפיונס ליג מתוך אמונה ללא גבולות בעצמך ובסובבים אותך.
אבל כל זה מתגמד לעומת מה שקרה ב-2013. החלום התגשם. חזרת הביתה לקבוצה שבורה מנטלית עם יעד ברור והזוי גם יחד – אליפות אדומה.
ממוקד מטרה ננעלת ויצאת לדרך. הגולים במאני טיים, השלושער נגד מכבי, הנגיחה בבלומפילד ואולי יותר מהכל – הריצה עם הכדור למרכז המגרש לחדש את המשחק אחרי שאנחנו משווים נגד בני יהודה בדקה ה90 במשחק חוץ קשה. אתה פה כדי לנצח.
אתה מסיים קריירה מדהימה של שש אליפויות, שישה גביעים, שלוש זכיות באלוף האלופים ועוד שלל תארים אישיים. מבלי להיות בקבוצות הכי עשירות, מבלי להיות בפייבוריטיות – רק חדור באמונה.

סמל, מנהיג, קפטן.
יוזם, דוחף, מעודד, אופטימי, מחולל שינוי אמיתי. מנהיגות הרי לא מקבלים, מנהיגות לוקחים.
ועוד איך שבאת ולקחת, בכל הכוח ובכל מקום שבו שיחקת.
מקצוען, נחוש, ווינר – כל אלה תכונות לא טריוויאליות, אבל נדע למצוא אותן אצל אחרים. להפוך את כל הסובבים אותך לטובים יותר בזכותך – זה כבר שמור למעטי מעט.
הגיבוש בחדר ההלבשה, חיזוק הקשר עם האוהדים, הוויתור על האגו, האמונה ברגעים הקשים, המנהיגות
"את ואנחנו אגרוף אחד, אם את איתי מי יכול עלינו" – אתה ורק אתה הפכת אותנו לאגרוף הזה.
חזק, מלוכד, גאה, מחובר וצנוע. בדיוק כמוך. בדיוק כמו העיר באר שבע.

נסיך (שהפך למלך) לב אדום –
תודה על הכל ותודה למלאך השומר דימה שאתה כאן.
תמיד תהיה מספר 1.
אוהבים אותך לעד.

ענק!

[גדי]

מחר יגיע הרגע שפחדתי ממנו שנים.

23 שנים חלפו מהפעם הראשונה שדרכתי בוסרמיל, מאות משחקים, אלפי קילומטרים, עשרות אלפי דקות בהן אני חי ונושם כדורגל.

בזכות הרבה שחקנים נהניתי לראות כדורגל אבל רק שלושה גרמו לי באמת להתאהב במשחק-
1. חבייר זאנטי
2. סטיבן ג'רארד
3. אליניב ברדה

אתה הצלע השלישית במשולש הזה. האחרון שתולה את הנעליים אבל החשוב מכולם.
לשלושתכם מכנה משותף מאוד מובהק של נאמנות לבית ולמקום. אבל אצלך זה שונה. אתה נאלצת לשמור על נאמנות מרחוק. גורשת מפה בימים אפלים של המועדון אפילו שהתחננת להישאר. נאבקנו יחד איתך ונאלצנו לראות אותך לובש ירוק ועושה סלטות במדים הלא נכונים.
לאן שלא הלכת, בכל פסגה שכבשת, תמיד נשארת אתה. אותו אליה צנוע מב"ש, זה שלא שוכח לרגע מאיפה הוא בא. בשר מבשרנו, אוהד אמיתי מהיציע, אחד שלא התבייש לנסוע בהסעה של ארגון האוהדים למשחק, כזה שירד לדשא לקשור לילד המלווה את הנעליים כי זה ברור מאליו בעיניו.

אליפויות וגביעים בארץ, אליפויות וגביעים בבלגיה, תואר שחקן העונה, תואר מלך השערים בארץ ובבלגיה, השתתפות בליגת האלופות, קפטן זר בקבוצה, הצעה לעבור לאימפריה בדמות בורוסיה דורטמונד – כל אלה לא שינו לרגע את מי שאתה.

נחישות וצניעות.
מילים שחוזרים עליהן כל כך הרבה בהקשר שלך. אתה מגלם את ההגדרה המילונית הכי טובה לצמד המילים האלה. בכל משימה, בכל החלטה ובכל נשימה.
לא במקרה שני שחקנים בטופ העולמי ששווים היום 200 מיליון יורו יודעים לספר כמה היית משמעותי בהתפתחות שלהם. לא במקרה קווין דה ברוינה רץ להחליף איתך חולצה בסיום המשחק של הנבחרת. הרבה ישראלים הרימו גבה והתפעלו. אני לא. כי מי שבאמת עקב אחריך לאורך השנים ידע בבירור שהפכת לדמות לחיקוי ומושא להערצה בכל מקום שבו עברת.
האוהדים של חיפה לא הפסיקו לשיר לך אפילו שלא שיחקת הרבה. הקהל של הפועל ת"א מלא באהבה עד היום. בגנק זכית למעמד של גיבור על, גדול השחקנים הזרים של המועדון וסמל – בלתי נתפס. לנו רק נשאר באותם השנים להביט בגאווה, לעקוב ולהתפלל עמוק בפנים שיבוא יום ותחזור הביתה.
לחזור הביתה. בדיוק אותו חלום שאתה הצהרת עליו במגז** 'שם המשחק', כשאתה בשיא הקריירה. בשיא הטבעיות, במקום לדבר על עוד פסגה אירופאית שאתה מתכנן לכבוש, דאגת להזכיר שהחלום האמיתי הוא לחזור בהמשך הקריירה להפועל ב"ש.

ווינר.
זה בוער בך. הפסד לא קיים אצלך בלקסיקון, הרי הפכת מועדון בלגי שהיה כלום ושום דבר לאימפריה מקומית. לקחת אותו לצ'מפיונס ליג מתוך אמונה ללא גבולות בעצמך ובסובבים אותך.
אבל כל זה מתגמד לעומת מה שקרה ב-2013. החלום התגשם. חזרת הביתה לקבוצה שבורה מנטלית עם יעד ברור והזוי גם יחד – אליפות אדומה.
ממוקד מטרה ננעלת ויצאת לדרך. הגולים במאני טיים, השלושער נגד מכבי, הנגיחה בבלומפילד ואולי יותר מהכל – הריצה עם הכדור למרכז המגרש לחדש את המשחק אחרי שאנחנו משווים נגד בני יהודה בדקה ה90 במשחק חוץ קשה. אתה פה כדי לנצח.
אתה מסיים קריירה מדהימה של שש אליפויות, שישה גביעים, שלוש זכיות באלוף האלופים ועוד שלל תארים אישיים. מבלי להיות בקבוצות הכי עשירות, מבלי להיות בפייבוריטיות – רק חדור באמונה.

סמל, מנהיג, קפטן.
יוזם, דוחף, מעודד, אופטימי, מחולל שינוי אמיתי. מנהיגות הרי לא מקבלים, מנהיגות לוקחים.
ועוד איך שבאת ולקחת, בכל הכוח ובכל מקום שבו שיחקת.
מקצוען, נחוש, ווינר – כל אלה תכונות לא טריוויאליות, אבל נדע למצוא אותן אצל אחרים. להפוך את כל הסובבים אותך לטובים יותר בזכותך – זה כבר שמור למעטי מעט.
הגיבוש בחדר ההלבשה, חיזוק הקשר עם האוהדים, הוויתור על האגו, האמונה ברגעים הקשים, המנהיגות
"את ואנחנו אגרוף אחד, אם את איתי מי יכול עלינו" – אתה ורק אתה הפכת אותנו לאגרוף הזה.
חזק, מלוכד, גאה, מחובר וצנוע. בדיוק כמוך. בדיוק כמו העיר באר שבע.

נסיך (שהפך למלך) לב אדום –
תודה על הכל ותודה למלאך השומר דימה שאתה כאן.
תמיד תהיה מספר 1.
אוהבים אותך לעד.

וואו

[delta7]

ריגשת, אליק.