גדי יש לי הזכות להכיר אותך! מעשה אצילי ומרגש! כל הכבוד לך שתרמת מזמנך בשביל לתת קצת נחת לאיש בערוב ימיו.גדי כתב:
מישל,
אני כמובן מתייחס בתור ילד. אני זוכר שאחרי משחקים הקהל היה מצתופף לצאת דרך המנהרה ובדוחק היו נשמעות הפרשנויות של האנשים. הקול הלא טיבעי יצר אצלי תחושה של משהו לא טוב.
אני מניח שלא רק בגלל הקול אלא בגלל ההבנה שזה קשור לשואה.
בתור ילד יום השואה היה דבר לא קל לעיכול עבורי. ההתחברות ליום הזיכרון לחללי צה"ל היה דבר יותר מובן וגם הסיפורים בו היו יותר אנושיים של חיילים גיבורים, צעירים ויפים.
השואה נתפסה אצלי כדבר מפחיד גם מהמראות בטלוויזיה של אנשים עם מראה של שלדים ולא כשל בני אדם.
עם השנים כשגדלתי הבנתי הרבה יותר טוב עד כמה הם היו גיבורים אמיתיים אלו שלא שרדו ובוודאי אלו ששרדו.
כשפגשתי את אפריים שנה שעברה במפגש עם השחקנים והאירגון התרגשתי מאוד שהוא ישר זכר אותי לאחר שסיפרתי לו מי אבי.
הוא צלול לחלוטין והיה כיף להחליף אתו זיכרונות מהימים היפים.
הוא עדיין רואה את כל המשחקים של באר שבע בטלוויזיה ואני כל הזמן חושב על כמה נחת יש לו בשנים האחרונות.
בעניין השואה בילדותי אין ספק שהסרטים היו גורמים לנו ללילות לבנים וחרדות, אבל ביום יום סביבי היו המון נצולי שואה,
החבר הכי טוב של אבא שלי בחור בשם חיים שהיה גר ברחוב אלכסנדר ינאי, שהיה מספר לנו בלשנו ובחיוכו את תקופת השואה בצורה יותר וורודה,החיים בגטו גרמו לתושבי הגטו להיות ערבים זה זה, הקירבה כמות הילדים הגדולה שהייתה שם,הייתה בשבילם תקופה יפה, רק שיותר מאוחר הפינוי למחנות ההשמדה הרס את הזיכרונות מהגטו.
ככה שהכרנו את החיים בתקופה הזו מזוית שונה קצת.
הסבא של החבר שלי ברקו שהיה מספר גם על התקופה גרם לנו להבין מה היה שם ואיך הם שרדו,
לכן שאתה מכיר את הדברים מקרוב הפחדים האלה הופכים לפחות מפחדים.