CrazyRed | מועדון האוהדים הפועל באר-שבע | קרייזי רד

מתפלל לא להיכנס למועדון הזה.אומנם חלפו להם 32 שנים מאז האליפות ו12 שנה מאז הגביע.
אז אני ועוד כמה חברים יכולים להיזכר בערגה על אותם ימים נפלאים.אך מה יהיה עם אותם
אלא שנולדו לתוך המציאות הזו. שבה הקבוצה מדשדשת בין הליגה הראשונה לשנייה . האים
הם נולדו לסבול? זה שאני מתנחם שראיתי אליפות עדיין לא גורם לי להיות לא סובל.אבל
מצד שני הם לא ראו גם את הזה.האם הם סובלים מתסמונת "נולדנו לסבול". אותה תחושה
שבכול שבת הם מגיעים למגרש על מנת לצרוך את מנת הסבל השבועית?
https://www.nrg.co.il/online/3/ART1/840 ... 0&tmp=7885" onclick="window.open(this.href);return false;

חייב להגיד שהמון פעמיים יש אצלי את התחושה הזאת בטח בתור אוהד שהתחיל להתעניין בכדורגל עונה אחריי הזכיה בגביע המדינה.

אבל לא רוצה לחשוב בכלל על להיכנס לרשימה מסוג כזה .

אבל היתרון בדישדוש הזה שבין הליגה השנייה לראשונה שהישג כמו עליית ליגה פשוט לא קורה כשאתה לא מדשדש, אז לפחות אתה מרגיש קצת טוב. זאת אומרת, בין האליפויות לגביע עברו 20 שנים. בעונות האלה לא הייתה עלייה, אירופה איזושהי הרגשה טובה. השאלה מה עדיף, להעלות ליגה להרגיש טוב עם עצמך או פשוט להיות בליגה הראשונה במקומות 4-6 באופן קבוע.

אגב, בתקופת התחלת החרם על ז'ינו היה מישהו (לא זוכרת מי) שחשב שפשוט עדיף לז'ינו שהקבוצה תהיה בליגה השנייה, כי קבוצה במקום ראשון בליגה השנייה מושכתץ יותר קהל מקבוצה במקום 6-8 בליגה הראשונה. מי יודע?

השאלה פה היא כמו מה עדיף לשחק מכוער ולעלות או לשחק יפה ולהשאר... איך אומר דודו עזריה למה אי אפשר גם זה וגם זה...
מי אמר שאי אפשר גם להיות כל הזמן בליגה הראשונה וגם לתת לקהל סיבות למסיבות פעם בכמה עונות?

לצערי מישל אני נאלץ להגיד שכן.
נולדנו לסבול ובענק!!!!
ברוב המקרים הקבוצה מאכזבת ואנחנו ממשיכים ללכת אחריה כמו עיוורים (ואני רוצה לראות מי יאמר לי שאהבה לא עיוורת) כי אנחנו פשוט לא יכולים בלעדיה.

אני מזמן הגעתי למסקנה שאנחנו סןג של מזוכיסטים.

א-לה תפור עלינו "משחקי קלפים" של משה כהן חחחח