שישבת//"אני לא מפחד ממכבי"
הפועל באר שבע לא זכתה בתואר כבר 18 שנים, אבל עכשיו היא שוב מרשה לעצמה לחלום - לא מעט בזכות הקפטן אליניב ברדה • רגע לפני גמר הגביע מול מכבי תל אביב מדבר ברדה על החזרה מבלגיה לקבוצת נעוריו, על היחס הקר של התקשורת ועל היום שאחרי הפרישה
ערן נבון -
שיירת גמלים נצמדת לכביש הראשי בכניסה לבירת הנגב. גם ביום שבו במרכז מגיח גשם אביבי מפתיע, בבאר שבע לוהט.
האמת היא שזה לא רק מזג האוויר. עיר שלמה מתעסקת עכשיו בדבר אחד: איך מחזירים את גביע המדינה בכדורגל לבאר שבע אחרי 18 שנים עקרות. העיניים נשואות בעיקר למושיע הגדול, לסמל שחזר הביתה מגלות ארוכה: אליניב ברדה.
"כשדחיתי הצעות מקבוצות גדולות בארץ ובחו"ל והחלטתי לשוב לעיר נעוריי, לא חלמתי שהפועל באר שבע תהיה כל כך מוצלחת. כבר עונה שנייה שאנחנו בצמרת, נלחמים על האליפות ומגיעים לשלבים האחרונים בגביע. לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. אני יודע כמה טירוף יש כאן סביב הגביע, ואני יודע שאם זה לא יקרה, יהיה מדובר בהחמצה ואכזבה גדולה".
רק לפני שנתיים, הקבוצה שלו היתה על סף ירידה לליגה השנייה. הקהל זעם על בעלת הקבוצה, אלונה ברקת, וגם על המאמן, אלישע לוי, והשחקנים. הישועה לא נראתה באופק. ברקת הבינה שהיא צריכה לעשות מהלך גדול, גיים צ'יינג'ר. להכניס רוח חדשה, מקצועית ותדמיתית, ובעיקר להכניס את היד עמוק לתוך הכיס ולשלוף מזומנים. הרבה מזומנים.
היא חיפשה סמל, מישהו שאפשר להזדהות איתו, ללכת אחריו. יוסי בניון, למשל. שחקן שצמח בקבוצה והפך לאחד הכדורגלנים הגדולים שהיו לישראל אי פעם. אבל בניון לא חשב בכיוון של באר שבע.
כשברדה, כוכב גדול בגנק הבלגית שעזב את באר שבע עשר שנים לפני כן, הסכים לחזור ולהוביל את הקבוצה, היה ברור שמתחיל משהו שונה. סיפור חדש, עם תקוות וציפיות גדולות. ברדה חתם על חוזה לשלוש עונות, בשכר המוערך במיליון דולר. היום, בגיל 33, נותרה לו עוד עונה אחת בבאר שבע. ספק אם ירצה לסיים את הקריירה שלו במקום אחר.
"קסם לי לחזור למקום שבו נולדתי והתחלתי את הקריירה. ידעתי שהקבוצה לא צריכה להיות במקום כל כך נמוך וחסר תקווה. ידעתי כמה העיר הזאת אוהבת כדורגל ונושמת כדורגל. וידעתי שאני רוצה להצעיד אותה למקום אחר. גבוה, הישגי".
ברדה לא היה ההחתמה הנוצצת היחידה של ברקת. גם מאור בוזגלו הצטרף, והשוער הניגרי אוסטין אג'ידה. התוצאות לא איחרו לבוא: בעונה הקודמת סיימה באר שבע במקום השני בליגת העל והגיעה לחצי גמר הגביע. היציעים הרעועים באיצטדיון וסרמיל הישן התמלאו מחדש בקהל אדום נלהב. וגם איצטדיון חדש נבנה לקבוצה, שיכיל 16 אלף מקומות וישמש אותה החל מהעונה הבאה.
גם העונה רשמה הקבוצה הצלחה גדולה. היא דלקה אחרי מכבי תל אביב וקריית שמונה בליגת העל והיתה להן יריבה שקולה. במאזן שלה 16 ניצחונות, 11 תוצאות תיקו ושישה הפסדים בלבד. ביום רביעי הקרוב היא תילחם מול הצהובים על גביע המדינה באיצטדיון בחיפה.
יש תחושה שאתם באים למשחקים מול מכבי בפחד מסוים.
"אין בכדורגל מילה כזאת 'פחד'. פחד יש במלחמות אולי. אנחנו מכבדים אותם. יש טבלה בכדורגל, הם מעלינו, הם במצב אידיאלי לאליפות שלישית ברציפות. אבל כשאנחנו עולים למגרש, אנחנו מסתכלים להם בעיניים. לכל משחק אני בא אופטימי, תמיד מאמין שאפשר לנצח. אין משחק שאני עולה אליו בתחושה שאני הולך להפסיד.
"מכבי היא קבוצה גדולה, מגוונת, עם סגל עמוק ואיכותי. רק לראות איזה שחקנים לא מתלבשים שם למשחק זה מדהים. הרי הם יכולים להיות בהרכב הפותח של כל קבוצה אחרת. ועדיין, גמר גביע זה משחק אחד, הכל אפשרי בו, וברור שיש לנו סיכוי לנצח".
ויש להם את השחקן הכי טוב בארץ.
"נכון. ערן זהבי מוכיח בכל שבוע שהוא הכי טוב בארץ. אבל אסור לנו להיות מרוכזים רק בו, כי יש להם עוד שחקנים טובים ומסוכנים, כמו טל בן חיים, פריצה ואחרים. לפעמים, כשאנחנו משחקים מולם, אני כותב לזהבי הודעה בווטסאפ, 'נו, אולי לא תשחק מולנו משחק אחד?'"
הוא נזהר מאוד מהצהרות מפוצצות לפני גמר הגביע. אולי זה פחד מנאחס, אולי זה האיש. בא לעבוד, לא לתת הצהרות חסרות כיסוי. בימים האחרונים הוא מחלים מפציעה שהשביתה אותו בשלושת המשחקים האחרונים. "אני מקווה לסיים אימונים מלאים ולשחק בגמר. אין מצב שאני מחמיץ את המעמד הזה".
מה הסיכויים שלכם?
"אני לא יודע לומר. כל אחד רוצה לזכות בגביע, אתה מכיר מישהו שלא? אבל אני חושב שבשבילנו, ההמשכיות היא הדבר הכי חשוב. להיות עוד עשר שנים ברציפות קבוצת צמרת. ואז יבואו גם תארים ותהיה יציבות וגם דרך. יש לנו מאמן מצוין, אני מעריך אותו גם כבן אדם וגם מקצועית, ואנחנו עובדים קשה מאוד ורוצים להצליח.
"הכדורגל הוא רובד חשוב מאוד כאן. ב־48 שעות מכרו כמעט 8,000 מינויים לשנה הבאה, ובשבילנו הקהל הנפלא הזה הוא גאווה גדולה. בשנה הבאה גם יהיה להם ולנו מתקן ראוי, וזה ישדרג את המועדון שלנו. מאוד חשוב לנו להצליח בשביל הקהל".
"ברדה החזיר לנו את החיוך"
די להסתובב בעיר כמה שעות בצהרי היום כדי להבין על מה ברדה מדבר. בשווארמה של אורן בנווה זאב הכל אדום. הכיסאות, מתקן המפיות, הצלונים בכניסה. הכל בצבע אחד, כמו הקבוצה האהובה.
"תקשיב טוב", אומר לי רוני לוי בזמן שהוא מכין עוד שווארמה בפיתה לאוהד באדום. "ברדה החזיר לנו את החיוך לפנים. מאז שהוא חזר, חזרה לנו הגאווה. הוא אחד משלנו.
"40 שנה לא לקחנו אליפות, ואחרי כמעט 20 שנה יהיה לנו שוב גביע. זה שלנו, על החיים ועל המוות. זה על הלב שלנו. כל העיר בטירוף מהמשחק הזה. אי אפשר לדבר עם אנשים על שום דבר חוץ מזה. רק גביע, גביע, גביע. אם אנחנו זוכים, אני נותן לכולם חצי מחיר על המנות למי שיבוא בחולצה אדומה".
ברדה בא לאכול כאן הרבה?
"ברור, אבל בזמן האחרון אשתו באה לקחת. הוא לא יכול לזוז מטר בלי שמתנפלים עליו".
בנצי בלומנפלד הוא "האוהד מספר 1" של הקבוצה, או בפי כולם, "המחלה". בלומנפלד (61) יושב בצהריים בקיוסק הצפוף שלו, בחולצה אדומה ("אף פעם אין עלי צבע אחר"), ונראה מתוח. בערב תתארח כאן מכבי תל אביב לפרומו של הקרב הגדול מכולם.
"מגיל 10 לא החמצתי משחק אחד של הפועל באר שבע. זאת המחלה שלי. כל יום אני מתפלל שנביא את הגביע. אתה יודע מה ילך כאן אם זה יקרה? וואי וואי. תן לי גביע, תן לי את הגביע".
מה ההימור שלך?
"0:1 לנו. שער של אובידיו הובאן".
באר שבע לא זכתה בתואר מאז הגביע ב־1997. ברדה ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת בעונת 1998/99, כששיחקה בליגה השנייה מול בית"ר באר שבע. ב־2001 עלה עם הקבוצה לליגת העל, ובעונת 2002/03 עבר למכבי חיפה וזכה איתה בשתי אליפויות. מחיפה עבר להפועל תל אביב, שם שיחק בשנים 2007-2005, זכה פעמיים בגביע המדינה והשתתף בהצלחה הגדולה של הקבוצה בגביע אופ"א.
"הרגשתי שם בורג מרכזי. אני לא אשכח את המשחק נגד פאריס סן ז'רמן בצרפת, שבו ניצחנו 2:4 וכבשתי את השער האחרון, וזה היה אחד הגורמים המרכזיים להעפלה שלנו לשלב 32 האחרונות. בלילה לפני המשחק לא הצלחתי לישון, אבל כשעליתי לשחק שכחתי הכל. האנרגיה היתה מטורפת".
בעונת 2007/08 חתם ברדה בראסינג גנק הבלגית. בשש השנים שבהן שיחק בקבוצה הוא הפך להצלחה מסחררת והיה לאחד הישראלים המצליחים בחו"ל. בעונה הראשונה כבש 18 שערים, כולל שלושער מול קלאב ברוז' ושני צמדים; שנה לאחר מכן זכה עם הקבוצה בגביע, ובעונתו הרביעית כבש 15 שערי ליגה, בישל 14 וזכה עם הקבוצה באליפות. בעונה שלאחר מכן כבש שער במוקדמות ליגת האלופות מול מכבי חיפה וסייע לקבוצתו להעפיל לשלב הבתים של המפעל, לראשונה בתולדותיה. בעונה השישית והאחרונה בגנק, לפני שחזר לבאר שבע, שוב זכתה הקבוצה בגביע. ברדה מחזיק בשיא הכיבושים לשחקן זר במועדון - 57.
למרות כל הזכיות, הוא לא הפך לאחד השמות המפורסמים והנוצצים בביצה הספורטיבית שלנו. התקשורת כירכרה כל הזמן סביב לגיונרים דוגמת בניון ואוואט, על ברדה כמעט לא דיברו. אולי זה בגלל הרצון שלו להתרחק מאור הזרקורים, העובדה שהוא לא רץ לחבק את העיתונאים ולא שש להתראיין תחת כל מיקרופון פנוי.
"אין ספק שהריחוק מהתקשורת פגע בי ובהכרה בי", הוא אומר בגילוי לב, "אבל אני שלם עם זה, אני חושב שכך יותר נכון בשבילי. אפילו כל הקטע הזה של הרשתות החברתיות זר לי. אין לי פייסבוק, למשל. אני אוהב לשמור על הפרטיות שלי".
אתה צופה בתוכניות הספורט בטלוויזיה?
"לא צופה ולא שומע. אני באמת מעדיף לראות סידרה טובה או סרט טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק. אם יש עלי ביקורת, היא מגיעה אלי, כי דואגים לספר לי".
וזה משפיע עליך?
"אין לי בעיה עם ביקורות מקצועיות, אבל לפעמים זה גולש מעבר לעניינים המקצועיים. תרבות הספורט כאן רחוקה מאוד מתרבות הספורט באירופה. בבלגיה, ביקורת על שחקן היא רק מקצועית. אין שום דבר אחר. בעניין הזה, תמיד ידעתי מאין הגעתי ולאן אני חוזר.
"היתה עלי השנה הרבה ביקורת, שלא כבשתי שער חמישה חודשים (מאז השלושער מול מכבי בפתיחת העונה ועד המשחק מול קריית שמונה בסיבוב השני; ע"נ), אבל ידעתי להכיל את זה. דווקא הדברים האלה מחשלים אותי. גורמים לי להמשיך לעבוד הכי קשה שאני יכול ולהתגבר על הכל".
בשמונה השנים האחרונות הוא משחק גם בנבחרת ישראל. את הופעת הבכורה עשה ב־2007, במשחק מול נבחרת אנגליה במוקדמות יורו 2008. את שער הבכורה כבש בניצחון על רוסיה (1:2) בנובמבר 2007. אבל הקמפיין הבולט שלו היה במוקדמות מונדיאל 2010, שבו הבקיע שישה שערים, כולל שלושער אחד.
ודווקא אלי גוטמן לא נותן לך כמעט לשחק.
"כאב לי ואיכזב אותי שלא שיחקתי נגד בוסניה אחרי שכבשתי שלושער נגד מכבי בליגה. חשבתי שאני צריך לשחק. נגד וויילס לא שיחקתי, ונגד בלגיה נכנסתי בדקה ה־82. אלו החלטות של המאמן, יש לו פריבילגיה לבחור את השחקנים שהוא רוצה, ואני מכבד את זה, גם אם לא תמיד אני מבין את ההחלטה שלו לגביי. בכל מקרה, אני תמיד אתן הכל בחדר ההלבשה ובאימונים, מכל הלב ועם כל הרצון. נבחרת זה כבוד גדול, זה משהו לאומי".
מה זה עושה לך, לשבת על הספסל במשחק של הנבחרת?
"אני יושב שם וכולי בוער. כל הגוף שלי משתוקק להיות במשחק, לשחק, להיות שותף לחוויה הגדולה הזאת. שחקן שלא מצפה לשחק תמיד ושלא מאוכזב כשהוא לא משחק, אין לו מקום בנבחרת או בקבוצה".
יש לנבחרת סיכוי להגיע ליורו אחרי ההפסדים הכואבים לוויילס ולבלגיה בבית?
"יש לנו הזדמנות גדולה לעלות ליורו, אם ננצח במשחק המכריע בבוסניה בחודש הבא. זאת נבחרת מצוינת, שנעשית בה עבודה מצוינת. לפני המשחקים האחרונים הרגשנו שאנחנו קרובים לעשות משהו היסטורי, אולי באנו עם ביטחון עצמי גבוה מדי. זה טוב שיש ביטחון, אבל לא שיעבור את הגבול".
להסניף את הילדים
ברדה מכיר את באר שבע כמו את כף ידו. אבא שלו, חיים (ויקטור), בן 61, היה מנהל סניף של בנק לאומי וכיום עובד בגזברות של אגף החינוך בעירייה. אמא פלורה (59) עובדת בגזברות של מפעלי ים המלח בעיר. יש לו אחות גדולה, ועוד אח ואחות קטנים ממנו. אחיו ינון משחק בקבוצת בני לוד מהליגה הלאומית.
"גדלתי בבית שהמוטו המרכזי בו היה שהלימודים יותר חשובים מכדורגל. אבא שלי שיחק בהפועל באר שבע עד הבוגרים ועזב. הכדורגל תפס אותי מגיל 6, לא היו לנו אז אייפדים וטאבלטים ומחשבים, היה לנו כדור. אבא מאוד דחף אותי לשחק, בלעדיו לא היתה לי הקריירה שלי, אבל הוא תמיד אמר שהמשחק לא בא על חשבון הלימודים. עשיתי בגרות מלאה בתיכון מקיף ו'".
האישה שאיתו כבר 13 שנים היא אדווה (32), גם היא באר־שבעית מלידה. הם מתגוררים בדירה שכורה ("כשנעבור לבית החדש אז אדווה, שלומדת איפור, תפתח סטודיו לאיפור"), ומגדלים יחד את חושן בת ה־9, שליו בת ה־7 וקורן בן ה־3.
"את אדווה הכרתי בחוף הים באשקלון, כשהייתי חייל צעיר בן 19, אחרי עונת משחקים. היא לא הכירה אותי מהכדורגל. הייתי אז רזה וצנום, לא היו לי השרירים שיש לי היום (צוחק), ואני לא יודע מה היא מצאה בי. היא האישה של חיי, יש לה חלק מאוד גדול בהצלחה שלי.
"כשעברתי לשחק בבלגיה, לפני שמונה שנים, היתה לי ילדה בת שנה ושבעה חודשים, ואדווה היתה בהריון. היה לה קשה עם המעבר הזה, אבל היא לא אמרה לי כלום, רק תמכה בי ועודדה אותי להתקדם. רק בדיעבד שמעתי שהיא קיטרה על זה להורים שלי. למזלי, היא הסתדרה שם מצוין ומצאה לא מעט חברות, בעיקר בקרב הנשים של השחקנים הזרים.
"בלי אדווה לא הייתי שורד בבלגיה. תמיד חזרתי מהאימונים לבית חם, לאוכל טוב, למקום שיש בו אהבה ותמיכה. היא עברה איתי לא מעט, ותמיד נתנה לי כוח. כשהיינו מפסידים, הייתי מסתגר עצבני בבית, לא יכולת לדבר איתי. היא ידעה את זה, וידעה איך להרגיע אותי. עד היום קשה לי להפסיד, אני פשוט שונא את זה. אבל היום אני יותר בוגר, ויש לי ילדים. לפעמים אני בא הביתה עצבני אש אחרי הפסד, אבל אז הילדים קופצים עלי, וברגע אחד הפרצוף העצוב שלי משתנה. אני נהיה חמאה לידם".
הוא אוהב ללכת לישון מאוחר ("אחרי 12 בלילה") וקם כבר ב־6 בבוקר, "מצליח להסניף את הילדים. מאוד חשוב לי להיות איתם בבוקר לפני שהם הולכים לגן או לבית הספר. אחר כך אני נוסע לאימון, ואז יש את שנת הצהריים הקדושה, מ־2 עד 4. אני ישן טוב".
על פרישה אין מה לדבר, בינתיים. "בשנה הבאה אני ממשיך. הבריאות שלי טובה בשנים האחרונות, ואני מאוד מקווה שכך זה יישאר. לפני כמה חודשים סיימתי קורס מאמנים, ועכשיו אני בקורס לניהול קבוצות ספורט".
איך זה להיות סמל של קבוצה?
"אחריות גדולה. אני יודע שאני משמש דוגמה לכולם, אני מרגיש היטב איך כשהקבוצה מצליחה מייחסים את זה לכולם, וכשהקבוצה בתקופה לא טובה מתמקדים בי ובזה שאני לא כובש. אני חי עם זה.
"הפועל באר שבע היא מעל הכל בשבילי. בעבר, עד שנת האליפות עם גנק בבלגיה, הסתכלתי קודם כל על עצמי, על המספרים שלי, על הגולים והבישולים. התבגרתי. אל תטעה, בחיים אני שקול ומדוד, אבל על המגרש אני מאוד טמפרמנטי, מעיר לשחקנים, נותן בראש אם צריך.
"אני מאוד שמח שחזרתי. אני רואה את החזון של אלונה ברקת קורם עור וגידים. מאוד אשמח להביא את הגביע בשבוע הבא".
