ההלם הראשוני מעוצמת הקהל...המבט על השחקנים ועל כר הדשא העביר חוט של מחשבה עם פליאה "וואי...זה כל כך צבעוני !" חשבתי לעצמי וזאת לנוכח הצפיה במשחקים בטלויזיה שהייתה אז בשחור לבן...
העונה ההיא (האליפות השניה) הזריקה לי לתוך הורידים את הסם הזה שלא מרפה עד היום, מאז אותו משחק כל יום שבת הייתי עושה את הדרך הארוכה לפעמים עם אחי הגדול לפעמים עם חבר או שניים וגם לבד עד שערי וסרמיל....ושם הייתי מחפש מבוגר פוטנציאלי עם כרטיס "תכניס'תי?" הייתי מבקש/מתחנן לצד עדת ילדים נוספים שניסו את מזלם מול אותו זר/מבוגר שהיה בוחר אחד מאיתנו ולוקח אותו לאימוץ בן כמה דקות...ולא, זה לא היה מחייב שנכנסת למגרש, עכשיו היית תלוי בחסדיו של הסדרן...האם יעלים עין ? האם המבוגר המאמץ שבחרתי ילחם בשבילי שאכנס איתו או שיוותר לסדרן ?
אז היו פעמים שהשידוך הצליח והיו פעמים שלא, מה שאומר שמייד מצאתי לי שידוך אחר עד להצלחה המיוחלת.
הכניסה לאצטדיון היתה תמיד מלווה התרגשות שכמעט הזכירה כיבוש שער לזכותינו, שהרי לעבור את הסדרן בשלום זה היה סוג של כיבוש שער והכניסה היתה סוג של ריצת ניצחון לעבר הקהל המריע לכובש השער....
מאז אותה עונה חוויתי במגרש בעיקר אכזבות....יכולת קבוצתית שהלכה ופחתה עם השנים.....הפרדות מחבורת הצמרת....שמחה על ניצחון דחוק או אפילו על תיקו מול מכבי או הפועל תל אביבי...שלא לדבר על מאבקי ירידה וגם שתי ירידות ליגה...
עונות העליה מהליגה השניה היוו סוג של פיצוי מסויים שהרי גם 'ראש לשועלים' נותן תחושה של מובילות ווינריות תוך מאמץ להתעלם מכך שבמציאות אתה המוביל אמנם אבל רק בליגה השנייה....
עשרות שנים של כשלונות לאחר אותה עונת אליפות קסומה (נכון היה גם גביע בדרך) הפכו אותי באופן מוזר דווקא לאדם אופטימי, בטח לאחר הגעתה של אלונה.
וסרמיל היה וישאר זכרון ילדות, זכרון מהול בהרבה גאווה על אותה עונת אליפות ומאז על עשרות שנות צפייה לטעום עוד פעם מהטעם המשכר ההוא שגרם לי להתמכר....
היה שלום וסרמיל, ברוך הבא טרנר, ביום שני יגיעו לטרנר כמה ילדים שיחוו בפעם הראשונה משחק של הקבוצה שלנו....יתכן ואחד מהם יכתוב יום אחד בעוד 40 שנה בדיוק את אותו הפוסט....רק שהוא יכתוב על עונת האליפות הממכרת שלו הי שם בשנת 2016 ועל הפרידה מטרנר לנוכח המעבר לאצטדיון החדש על שם דנילוביץ'....
