הפועל ב"ש- מכבי תל אביב, ראשון, 21:00, טרנר

[אלדר]

כתוב יפה אחי.
האמת אלו בדיוק התחושות שליוו למשחק הספציפי הזה.

הרבה השתנה מאז, מיני מהפכה ורכש נוצץ.
נייג’ל אומנם לא מספיק אבל בתוספת של קשר אמצע אני חושב שהשליטה והביטחון יחזרו מהר מאוד

[Totti]

ואני פסימי??

הרבה ציניות ועמה

[Totti]

כתוב יפה אחי.
האמת אלו בדיוק התחושות שליוו למשחק הספציפי הזה.

הרבה השתנה מאז, מיני מהפכה ורכש נוצץ.
נייג’ל אומנם לא מספיק אבל בתוספת של קשר אמצע אני חושב שהשליטה והביטחון יחזרו מהר מאוד

תודה רבה

[אורי אדום בנשמה]

ערב משחק העונה, שם גרנדיוזי להתמודדות במסגרת המחזור השני של ליגת העל. אבא שלי, על שישים ושלוש שנותיו, בחרדה. שום תואר לא עומד על הפרק, טרנר כבר נוצח אשתקד על ידי אותה מכבי והפסד הוא לא יותר ממכה קלה בכנף. אבל בכל זאת, חרדה.

משהו בהגעה של הצהובים אל בירת הנגב מעורר במקומיים זכרונות אפלים על חגיגות אליפות משולהבות בווסרמיל, מפחי נפש, כולל אחד בגמר הגביע לפני ארבע עונות; תחושת חוסר אונים משוועת של מועדון צנוע מהפריפריה אל מול הענק הדורסני מהמרכז.

שלוש העונות האחרונות היו בבחינת מחרדה לתקומה, כאשר הפרויקט הצבעוני של אלונה ברקת הביט למכבים היישר בלבן של העיניים והלם בו בחוזקה פעם אחר פעם. אבל עדיין, השם מכבי תל אביב לא נשמע חביב. את זה גם שלוש אליפויות וסוויפ על אינטר לא ישנו.
בחדרי ההלבשה, האדומים שהצטרפו בשלוש השנים האחרונות למועדון "הגדולות" של הכדורגל הישראלי, הבליחו לכמה דקות בהתנהלות שמזכירה את העבר. הרוש יעלה רק בחולצה כחולה. למה? דווקא. כי מי זאת מכבי שתכתיב לנו איך להתלבש? שנים "רקדנו לפי החליל שלהם", מפציר אבא שלי. שיתנו קצת כבוד.
ביציעים, הצהובים רעבים לתואר של ממש, אחרי שהניפו אשתקד את גביע הטוטו בחגיגות שלא היו מביישות זכייה בצ'מפיונס, עדיין שרים "כמו שש, שש על הפנים", זכר למופע המכביזם האחרון שלהם מאותו גמר גביע ב-2015. ביציע האדום תפאורה נהדרת כרגיל, התחילו טוב ודעכו, כשתחושת השובע משליכה מהמגרש אל הטריבונה וחוזר חלילה.

על הדשא, החרדה של אבא שלי מקבלת משנה תוקף. סגנית האלופה שולטת בקצב, תוקפת גלים ולמעט רגע קסם של אוגו, אחד משרידי תור הזהב האדום, העליונות שלה אינה מוטלת בספק. כדורגל גדול לא היה שם בשום שלב ועם מעט מזל וריכוז, גם היינו אוספים שלוש נקודות יקרות בדרך לחגים ופגרת הנבחרת. אבל כמי שמכירים את תחושת הנחיתות כל כך טוב ומקרוב, היה ברור מי עדיפה.

במחצית, הקמנו בלובי של טרנר את הפרלמנט המאולתר שלנו, זה שיודע בדיוק מה צריך לעשות כדי לנצח. "העיקר לא לגעת בשכטר ברחבה", אבא שלי, מנסה לצמצם בכל דרך התערבות של השפעות זרות, "השופטים בטוח ישרקו לו". אז שכטר לא נפל או נפל ולא קיבל, אבל השוויון הגיע, מגולסה, "אין, הכי פחדתי ממנו", אמר אבא שלי.
בדרך למגרש, שיקרתי לעצמי ולאבא. "רק השם נשאר מהם, הכל עדיין תלוי בנו", אמרתי תוך שאני מעוות ביודעין כמעט כל מאצ'-אפ מולם; "הקישור וההגנה שלנו עדיפים, הם חזקים בהתקפה", העיקר לייצב דופק. הוא, מצדו, מדבר על מיכה ועטר ביראה, כאילו היו צ'אבי וסוארס. "עזוב אותך, הם לא מופיעים למשחקים גדולים, שילכו כפרה על מאור", אמרתי. המוטיב "כפרה על מאור" זו הבריחה שלנו מהמציאות בכל פעם שקשה ואין לנו על מי להישען.

בדרך הביתה, כשאבא שמח בתיקו כמו בימים ההם ומפלס החרדה שב אל מקומו בשלום, הרשתי לעצמי לומר בפה מלא: אולי לא הפסדנו בקרב, אבל כפי שמסתמן, במלחמה הפעם אין לנו סיכוי.

עשוי היטב.