לי לוקח יומיים לעכל - ורק עכשיו להגיב -" יומני הייקר חלק א "
נשלח: 26 אפריל 2009, 07:31
זה התחיל ביום חמישי - ניסיתי להרדם לפני התכנית שלי בלילה. מחכה ומצפה להשמיע כבר את הפרוייקט של " כל היציע"
סופר כבשים, סופר כבישים סופר אוהדים ביציע... ולא נרדם.
מגיע לרדיו, החדשות של 24:00 נגמרות.... אני פותח מיקרופון , בלי לתכנן כלום ומדבר מכל הלב על ההתרגשות ועל הפרוייקט.
מקריא עמוד A4 של קרדיטים - דואג לא לשכוח אף אחד .
לוחץ PLAY מגביר ווליום - ומתענג על הרגע....
נזכר בזמן הזה בכל אותם פלאשבקים מחוויות עבר עם הקבוצה... - מאז 88 אני חולה במחלה שנקראת הפועל באר שבע.
הטראק נגמר - מפרסם את הלינק להורדה של הטראק - ולא מדבר עד סוף התכנית.
מישל מתקשר אלי ומעביר לי תחושות של היסטרייה. אח"כ אנחנו כבר יושבים בייחד באולפן ומדברים על הציפיות ממחר.. בעצם זה כבר היום.
אין מצב שלא מנצחים - לא קיימת אפשרות כזו . לא בראש ולא בלב... בעצם.. בראש כן...
קופצים לאכול פיצה אחרי התכנית... באוטו הטראק הורס למישל את הרמקולים.. לאט לאט...
בלילה אני לא נרדם טוב.
ישנתי ב 5 - קמתי ב 9 יקיצה טבעית.
זזים למשחק ב 13:40 אשתי אומרת לי " מה קרה ? מה זה גמר גביע ? "
אני עונה לה "יותר..."
מגיעים לשער 5 - שעה של צפיפות בתור מזכירה לי שאנחנו עדיין תקועים בשנות ה 40 ....
נכנסנו.
צמרמורת בגוף..
שעה לפני משחק והאיצטדיון כמעט מלא...
השחקנים עולים - אני מנקה מהראש את הנייר ..... השופט שורק...
שני זקנים צועקים לכיווני " שב שב... אני מנסה להסביר שלא רואים אם יושבים - הספסלים מסתירים ( בראש אני חושב לעצמי אייך ולמה הם נדחפו בתורים לשער 5 וכל זה בשביל לשבת ? )
זזתי למקום אחר....
מדליק סיגרייה אחרי סיגרייה...אני לא אופטימי.... לא נראה טוב...
ואז בא מליקסון משום מקום ( כמו כל שלושת השערים שלנו ) ומרים את האלפים לשמיים...
אני צועק יששששששששש ונצמד לחומה למעלה.. דמעות בעיניים ואני רק מקווה ששוב - לא נלך אחורה אחרי שער ונספוג...
עוד לא אמרתי יניב אלול.... ורמת השרון משווה.
מדליק עוד סיגרייה... עוד לא אמרתי אסי... כבר 2-1
מחצית...מיותר לכתוב על דנה לפידות.. שלישיית מה קשור היתה יותר קשורה לרגע....
מחצית מתחילה - נראה שהשחקנים הבינו איפה הם ושהמשחק חשוב לאייזה אוהד או שניים...
עוד לא אמרתי נדב קידר.. וכבר 3-1
בין יאוש לתקווה מסתכל על השעון ורואה שוב את השחקנים שלנו נראים כבויים... איפה המלחמה... ?
דקה 73 בערך...פותח את הנייד וכותב SMS "זזתי הבייתה - לא עומד בזה כבר..." לפני שאני שולח אני רואה התקפה שלנו.. אורן מוסר אחורה - ורוברטו קרלוס מוציא טיל שנתקע בחיבור..
סוגר את הטלפון. יש סיכוי?!?!?!
החמצה אחרי החמצה... פתאופ פנדל בתוספת הזמן - כל היציע עכשיו משתולל... אוהד שפוי אחד ליידי אומר - רגע.. צריך להבקיע אותו גם..... וואלה צודק - לא חשבתי על זה בכלל....
מליקסון THE ICE MAN מבקיע בקלילות.
אני לא יודע אם לשמוח או לכעוס - אבל זה כבר לטופיק אחר....
הדברים שאני אזכור מהמשחק:
את הירוק של הדשא אחרי הגיהנו בתור בחוץ...
את האוירה ביציעים...
את השאננות וחוסר רוח הקרה עד הדקה ה 75
את השמחה בלית ברירה בסיום.
סופר כבשים, סופר כבישים סופר אוהדים ביציע... ולא נרדם.
מגיע לרדיו, החדשות של 24:00 נגמרות.... אני פותח מיקרופון , בלי לתכנן כלום ומדבר מכל הלב על ההתרגשות ועל הפרוייקט.
מקריא עמוד A4 של קרדיטים - דואג לא לשכוח אף אחד .
לוחץ PLAY מגביר ווליום - ומתענג על הרגע....
נזכר בזמן הזה בכל אותם פלאשבקים מחוויות עבר עם הקבוצה... - מאז 88 אני חולה במחלה שנקראת הפועל באר שבע.
הטראק נגמר - מפרסם את הלינק להורדה של הטראק - ולא מדבר עד סוף התכנית.
מישל מתקשר אלי ומעביר לי תחושות של היסטרייה. אח"כ אנחנו כבר יושבים בייחד באולפן ומדברים על הציפיות ממחר.. בעצם זה כבר היום.
אין מצב שלא מנצחים - לא קיימת אפשרות כזו . לא בראש ולא בלב... בעצם.. בראש כן...
קופצים לאכול פיצה אחרי התכנית... באוטו הטראק הורס למישל את הרמקולים.. לאט לאט...
בלילה אני לא נרדם טוב.
ישנתי ב 5 - קמתי ב 9 יקיצה טבעית.
זזים למשחק ב 13:40 אשתי אומרת לי " מה קרה ? מה זה גמר גביע ? "
אני עונה לה "יותר..."
מגיעים לשער 5 - שעה של צפיפות בתור מזכירה לי שאנחנו עדיין תקועים בשנות ה 40 ....
נכנסנו.
צמרמורת בגוף..
שעה לפני משחק והאיצטדיון כמעט מלא...
השחקנים עולים - אני מנקה מהראש את הנייר ..... השופט שורק...
שני זקנים צועקים לכיווני " שב שב... אני מנסה להסביר שלא רואים אם יושבים - הספסלים מסתירים ( בראש אני חושב לעצמי אייך ולמה הם נדחפו בתורים לשער 5 וכל זה בשביל לשבת ? )
זזתי למקום אחר....
מדליק סיגרייה אחרי סיגרייה...אני לא אופטימי.... לא נראה טוב...
ואז בא מליקסון משום מקום ( כמו כל שלושת השערים שלנו ) ומרים את האלפים לשמיים...
אני צועק יששששששששש ונצמד לחומה למעלה.. דמעות בעיניים ואני רק מקווה ששוב - לא נלך אחורה אחרי שער ונספוג...
עוד לא אמרתי יניב אלול.... ורמת השרון משווה.
מדליק עוד סיגרייה... עוד לא אמרתי אסי... כבר 2-1
מחצית...מיותר לכתוב על דנה לפידות.. שלישיית מה קשור היתה יותר קשורה לרגע....
מחצית מתחילה - נראה שהשחקנים הבינו איפה הם ושהמשחק חשוב לאייזה אוהד או שניים...
עוד לא אמרתי נדב קידר.. וכבר 3-1
בין יאוש לתקווה מסתכל על השעון ורואה שוב את השחקנים שלנו נראים כבויים... איפה המלחמה... ?
דקה 73 בערך...פותח את הנייד וכותב SMS "זזתי הבייתה - לא עומד בזה כבר..." לפני שאני שולח אני רואה התקפה שלנו.. אורן מוסר אחורה - ורוברטו קרלוס מוציא טיל שנתקע בחיבור..
סוגר את הטלפון. יש סיכוי?!?!?!
החמצה אחרי החמצה... פתאופ פנדל בתוספת הזמן - כל היציע עכשיו משתולל... אוהד שפוי אחד ליידי אומר - רגע.. צריך להבקיע אותו גם..... וואלה צודק - לא חשבתי על זה בכלל....
מליקסון THE ICE MAN מבקיע בקלילות.
אני לא יודע אם לשמוח או לכעוס - אבל זה כבר לטופיק אחר....
הדברים שאני אזכור מהמשחק:
את הירוק של הדשא אחרי הגיהנו בתור בחוץ...
את האוירה ביציעים...
את השאננות וחוסר רוח הקרה עד הדקה ה 75
את השמחה בלית ברירה בסיום.
