בין המר למתוק
נשלח: 01 מאי 2009, 21:18
היום בהיותי ביציע ה'עמידה' בלוד, לא יכולתי שלא להרגיש על הפנים, אכזבה נוראית, ציפיות גבוהות לחגיגה יפה קרסו כמו מגדל קלפים כמו הרגליים הרועדות של אילוז.
הדרך חזרה הייתה מאכזבת, בין נתוני ביצועי הבורסה, והקריצות של ה-אס/שפיץ/סופר נשנש, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה הזו-
'מה באמת אנחנו מצפים ליותר מדי?'
אז שהגעתי הביתה, אכלתי והשבעתי את רעבוני, ככה ביני לביני חשבתי מה קרה בעצם, הקבוצה הגשימה את המשימה 'דה יורה' גם אם לא 'דה פקטו' או יותר נכון 'פקקטו'.
הבעיה היא...ששריקות הבוז גם אם 'אכזבו' אותנו 'שוב', ובגדול הן סממן של קהל גדול של קבוצה קטנה,שרץ ומתקדם לפני הקבוצה עצמה, זה שתמיד מרגיש מקופח, ומתבאס ששחקניו (בעיקר הביתיים, למרות התקופה היפה של בוני) לא מסוגלים לספק את ה'סחורה' שהיא הצלחה, כי בעינינו ההצלחה היא 'דריסה' וזה משהו שמעולם לא עשינו...או שלפחות עברה תקופת דור מאז שהיה משהו קרוב לזה.
הלכתי ובדקתי את העניין מקרוב, האם אנחנו 'חוצפנים' בדרישות שלנו? האם הן לא הגיוניות?
אז נתחיל בזה שהתשובה היא 'כן' ובגדול
ב13 משחקים אחרונים-0 הפסדים
ב10 משחקים אחרונים-6 נצחונות, 4 תוצאות תיקו
הישג יפה מאוד לכל הדיעות, אבל כאן...נכנס הקטע הלדעתי מיוחד בקהל שלנו....'רגשי נחיתות', הרי אם לא ניקח את האליפות בהפרש של 40 נק' מהמקום השני?! הרי גם אני 'יכולתי' להעלות כזה סגל ב'טלפון'? ועוד מיני המצאות וחידושים-צאו מזה אנחנו לא לבד במדינה, בליגה, בעיר ובכלל, יש יריב, הוא לא בא לפתוח רגליים.
הרי נסתיים לו המשחק, רטנתי מתחת לשפם וחיפשתי את הדרך המהירה החוצה, נותרו ביציעים מיללים למיניהם, מקללים למכביר
ובעיקר כאלה ש'חולים' על הסיטואציה.
תיקו שני רצוף...רחמנא ליצלן...אני לא אוהב להפסיד, שום נק' על הדרך!! רוצה לדרוס ולדפוק את כולם...אבל לא תמיד זה הולך והיום לאחר הצפיה במשחק בשידור החוזר זה נראה לי יותר ויותר מעצבן, אבל היי...בואו נכבד ראשית את עצמנו, עם השחקנים יש מי שיתחשבן, מי שלא נתן את הישבן לגליץ' אני מקווה שלא יהיה כאן יותר.
מבאס, עובר,עברנו,נעבור, אנחנו מצטיירים שוב רע,כקהל שלא יודע 'להנות מהרגע' וזה אכן רגע יפה, הרי ברור שעלינו, ברור שהמשימה הושלמה בהצלחה, ולכן ויש לנו חלק גדול בזה, בתחושת ה'דפוק', שלא מוסגל לספק את הסחורה, ואז שיכתבו עלינו טור דיעה כמו בONE נקרא עוד חכמולוגים שראו את ב"ש בדרך לאילת או על המפית של דדש, ושיחקו עם אבו סובחי בילדים של בני לוד.
אגב...רק לי היה נדמה שהעידוד היה היום חלש ?גושון מעודדים קטן בלבד עודד, השאר היו עסוקים בלגרום לי כאבי גב מלעמוד רצוף כל כך הרבה זמן, חברה באמת, אני בדרך לגריאטרי כבר, מה קרה?? לשבת! זה לא אולד טראפורד!
הדרך חזרה הייתה מאכזבת, בין נתוני ביצועי הבורסה, והקריצות של ה-אס/שפיץ/סופר נשנש, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה הזו-
'מה באמת אנחנו מצפים ליותר מדי?'
אז שהגעתי הביתה, אכלתי והשבעתי את רעבוני, ככה ביני לביני חשבתי מה קרה בעצם, הקבוצה הגשימה את המשימה 'דה יורה' גם אם לא 'דה פקטו' או יותר נכון 'פקקטו'.
הבעיה היא...ששריקות הבוז גם אם 'אכזבו' אותנו 'שוב', ובגדול הן סממן של קהל גדול של קבוצה קטנה,שרץ ומתקדם לפני הקבוצה עצמה, זה שתמיד מרגיש מקופח, ומתבאס ששחקניו (בעיקר הביתיים, למרות התקופה היפה של בוני) לא מסוגלים לספק את ה'סחורה' שהיא הצלחה, כי בעינינו ההצלחה היא 'דריסה' וזה משהו שמעולם לא עשינו...או שלפחות עברה תקופת דור מאז שהיה משהו קרוב לזה.
הלכתי ובדקתי את העניין מקרוב, האם אנחנו 'חוצפנים' בדרישות שלנו? האם הן לא הגיוניות?
אז נתחיל בזה שהתשובה היא 'כן' ובגדול
ב13 משחקים אחרונים-0 הפסדים
ב10 משחקים אחרונים-6 נצחונות, 4 תוצאות תיקו
הישג יפה מאוד לכל הדיעות, אבל כאן...נכנס הקטע הלדעתי מיוחד בקהל שלנו....'רגשי נחיתות', הרי אם לא ניקח את האליפות בהפרש של 40 נק' מהמקום השני?! הרי גם אני 'יכולתי' להעלות כזה סגל ב'טלפון'? ועוד מיני המצאות וחידושים-צאו מזה אנחנו לא לבד במדינה, בליגה, בעיר ובכלל, יש יריב, הוא לא בא לפתוח רגליים.
הרי נסתיים לו המשחק, רטנתי מתחת לשפם וחיפשתי את הדרך המהירה החוצה, נותרו ביציעים מיללים למיניהם, מקללים למכביר
ובעיקר כאלה ש'חולים' על הסיטואציה.
תיקו שני רצוף...רחמנא ליצלן...אני לא אוהב להפסיד, שום נק' על הדרך!! רוצה לדרוס ולדפוק את כולם...אבל לא תמיד זה הולך והיום לאחר הצפיה במשחק בשידור החוזר זה נראה לי יותר ויותר מעצבן, אבל היי...בואו נכבד ראשית את עצמנו, עם השחקנים יש מי שיתחשבן, מי שלא נתן את הישבן לגליץ' אני מקווה שלא יהיה כאן יותר.
מבאס, עובר,עברנו,נעבור, אנחנו מצטיירים שוב רע,כקהל שלא יודע 'להנות מהרגע' וזה אכן רגע יפה, הרי ברור שעלינו, ברור שהמשימה הושלמה בהצלחה, ולכן ויש לנו חלק גדול בזה, בתחושת ה'דפוק', שלא מוסגל לספק את הסחורה, ואז שיכתבו עלינו טור דיעה כמו בONE נקרא עוד חכמולוגים שראו את ב"ש בדרך לאילת או על המפית של דדש, ושיחקו עם אבו סובחי בילדים של בני לוד.
אגב...רק לי היה נדמה שהעידוד היה היום חלש ?גושון מעודדים קטן בלבד עודד, השאר היו עסוקים בלגרום לי כאבי גב מלעמוד רצוף כל כך הרבה זמן, חברה באמת, אני בדרך לגריאטרי כבר, מה קרה?? לשבת! זה לא אולד טראפורד!
