הסוג הראשון, אב טיפוס גיא לוזון, כאילו ה"ווינר", "אני בא תמיד לנצח" וכו' וכו' וכו'... הפער בין ההצהרות למציאות ענק.
הסוג השני, "הבכיין". "השופט דופק אותנו, הקורונה בעייתית, ההגרלה לא טובה, עמדנו טוב במגרש, קבלנו גול מקרי מכדור נייח".
הסוג השלישי, היבשוש, השקול, זה שלא מת על העיתונאים הנודניקים כשהתוצאות לא משהוא. (רוני לוי - אב הטיפוס).
כל יריב הוא יריב קשה, מנסה להגיד בהרבה משפטים שום דבר, לא משחק את "הווינר", אבל גם לא מתבכיין.
בא לא טוב למי שלא אוהב אותו (לויפובייה, כל הזכויות שמורות
, מחליק בגרון לכל השאר שלא באמת מייחסים חשיבות למה שאומר לפניי או אחריי המשחק...