כשהחלום הופך למציאות. טור אישי
נשלח: 20 אוגוסט 2009, 00:38
15 שנים מהיום.
התאריך: 25-5-2024
המקום: באר שבע
יום הנישואין השביעי שלי יתקיים מחר.
כבר התחתנתי עם האישה שאני אוהב,
כבר נולד לנו ילד, הראשון שלי.
נוצרה מציאות חדשה של משפחה.. של אהבה.
אבל את האהבה הראשונה שלי מצאתי ברגע שיצאתי לעולם אי שם לפני 30 שנים.
האהבה האמיתית שליוותה אותי לכל מקום שהלכתי, הפועל באר שבע.
הילד הראשון שלי כבר בן 7. הבטחתי לו שכשיגיע לכיתה א',
אקח אותו למשחק של הקבוצה עליה הוא מפנטז שנים, רק מלשמוע את סיפוריי.
חיכיתי לרגע הנכון.
רגע בו אוכל להראות לו מציאות שונה מזו שאני ראיתי בעודי בגילו.
סיפרתי לילד לא פעם, על אחד המשחקים הראשונים שראיתי,
ואחד הטראומתיים בכל זמני כאוהד הקבוצה.
זה היה משחק בוסרמיל, האיצטדיון שאינו קיים עוד ובמקומו עומד כיום עוד קניון.
10,000 צופים מציפים את היציעים, בתקווה שבסוף המשחק סוף סוף נחזור לליגה הראשונה.
האווירה טובה והתחושה רק אחת, היום מנצחים, וחוזרים למקום הראוי לנו.
כמובן שכמו שלמדתי בהיותי אוהד הקבוצה, בכל ציפייה גדולה יש אכזבה גדולה,
הפסדנו את המשחק בדקות הסיום והעלייה לליגת העל נדחתה.
היום, כ20 שנה אחרי אותו משחק טראומתי, הרגע הנכון והמיוחל סוף סוף הגיע.
אספתי את הילד מוקדם מהרגיל מבית הספר,
אליו הוא הלך כמובן עם צעיף וחולצה של הפועל ב"ש,
לרגל משחק האליפות שאמור להתקיים בעוד כמה שעות באיצטדיון הביתי.
מכבי נתניה באה לעיר כדי לשחק מול האלופה שתבוא,
ואני החלטתי שזה הרגע לתת לילד הרגשה של בית, של שייכות למקום.
הגענו למשחק ממש מספר דקות לפני שריקת הפתיחה,
כאשר עוד מופע של האדומים הולך לצאת לדרך. ולא רק על המגרש.
אנחנו נכנסים ליציע 5 המיתולוגי (בו אני יושב עוד מימי וסרמיל),
מתמקמים בכיסאות לפי הכרטיסים שקיבלנו בהזמנה מחבר ותיק.
יוסי אלקיים בן ה-35 עולה בראש השחקנים עם סרט הקפטן על זרועו,
כאילו מוביל קבוצת לוחמים לשדה הקרב.
השחקנים נראים נחושים להוכיח, למרות שבאליפות הם כבר זכו.
נחושים לנצח בשביל הקהל שמילא את האיצטדיון ב25 אלף צופים.
כשהייתי ילד, תמיד סיפרו לי על האליפויות בשנות 74,75 ,
ועל הגביע היחידי ב97' כאשר הייתי בן 3 בלבד.
אף פעם, בכל שנותיי כאוהד הקבוצה, לא זכיתי לראות משחק שכל כך התרגשתי בו..
שהרגשתי כ"כ שייך.
המאמן, אסי רחמים, שוער הקבוצה בעברו וסמל לעולם בהפועל ב"ש,
כאות תודה לקהל שבא ולסמליות שבדבר, העלה הרכב באר שבעי שלם.
השוער, שחקני ההגנה, שחקני הקישור וההתקפה.. כולם תוצרת אדום לבן.
ביציע יושב מאור מליקסון, הקפטן שפרש בב"ש לאחר פציעה,
שיחק כמעט 10 שנים במדי האדומים, והעביר את הסרט ליוסי אלקיים שעלה היום בהרכב.
במשחק עצמו לא כל כך התעניינתי.
האווירה, דבר שמעולם לא זכרתי לפני משחק בעיר,
החיבור לשחקנים הבאר שבעים ולמקום בו אני חי,
וכמובן.. הילד היושב לצידי ומריע לאדומים על כל מהלך.
ידעתי שיש דור המשך.
בסיום, למרות הרכב ללא שחקני רכש או זרים, ניצחו ב"ש 2-0,
וחגגו אליפות.
הרמתי את הילד על הכתפיים וקפצנו עם כולם.
זה היה היום הכי מרגש בחיים שלי, ואני מעריך שגם שלו.
בדרך חזרה הביתה שאלתי את הילד..
"אז אחרי האליפות, מה הלאה?"
והוא ענה לי בחיוך..
"קונים פרחים לאמא ליום הנישואים".
עומר נחום,
20.08.09
התאריך: 25-5-2024
המקום: באר שבע
יום הנישואין השביעי שלי יתקיים מחר.
כבר התחתנתי עם האישה שאני אוהב,
כבר נולד לנו ילד, הראשון שלי.
נוצרה מציאות חדשה של משפחה.. של אהבה.
אבל את האהבה הראשונה שלי מצאתי ברגע שיצאתי לעולם אי שם לפני 30 שנים.
האהבה האמיתית שליוותה אותי לכל מקום שהלכתי, הפועל באר שבע.
הילד הראשון שלי כבר בן 7. הבטחתי לו שכשיגיע לכיתה א',
אקח אותו למשחק של הקבוצה עליה הוא מפנטז שנים, רק מלשמוע את סיפוריי.
חיכיתי לרגע הנכון.
רגע בו אוכל להראות לו מציאות שונה מזו שאני ראיתי בעודי בגילו.
סיפרתי לילד לא פעם, על אחד המשחקים הראשונים שראיתי,
ואחד הטראומתיים בכל זמני כאוהד הקבוצה.
זה היה משחק בוסרמיל, האיצטדיון שאינו קיים עוד ובמקומו עומד כיום עוד קניון.
10,000 צופים מציפים את היציעים, בתקווה שבסוף המשחק סוף סוף נחזור לליגה הראשונה.
האווירה טובה והתחושה רק אחת, היום מנצחים, וחוזרים למקום הראוי לנו.
כמובן שכמו שלמדתי בהיותי אוהד הקבוצה, בכל ציפייה גדולה יש אכזבה גדולה,
הפסדנו את המשחק בדקות הסיום והעלייה לליגת העל נדחתה.
היום, כ20 שנה אחרי אותו משחק טראומתי, הרגע הנכון והמיוחל סוף סוף הגיע.
אספתי את הילד מוקדם מהרגיל מבית הספר,
אליו הוא הלך כמובן עם צעיף וחולצה של הפועל ב"ש,
לרגל משחק האליפות שאמור להתקיים בעוד כמה שעות באיצטדיון הביתי.
מכבי נתניה באה לעיר כדי לשחק מול האלופה שתבוא,
ואני החלטתי שזה הרגע לתת לילד הרגשה של בית, של שייכות למקום.
הגענו למשחק ממש מספר דקות לפני שריקת הפתיחה,
כאשר עוד מופע של האדומים הולך לצאת לדרך. ולא רק על המגרש.
אנחנו נכנסים ליציע 5 המיתולוגי (בו אני יושב עוד מימי וסרמיל),
מתמקמים בכיסאות לפי הכרטיסים שקיבלנו בהזמנה מחבר ותיק.
יוסי אלקיים בן ה-35 עולה בראש השחקנים עם סרט הקפטן על זרועו,
כאילו מוביל קבוצת לוחמים לשדה הקרב.
השחקנים נראים נחושים להוכיח, למרות שבאליפות הם כבר זכו.
נחושים לנצח בשביל הקהל שמילא את האיצטדיון ב25 אלף צופים.
כשהייתי ילד, תמיד סיפרו לי על האליפויות בשנות 74,75 ,
ועל הגביע היחידי ב97' כאשר הייתי בן 3 בלבד.
אף פעם, בכל שנותיי כאוהד הקבוצה, לא זכיתי לראות משחק שכל כך התרגשתי בו..
שהרגשתי כ"כ שייך.
המאמן, אסי רחמים, שוער הקבוצה בעברו וסמל לעולם בהפועל ב"ש,
כאות תודה לקהל שבא ולסמליות שבדבר, העלה הרכב באר שבעי שלם.
השוער, שחקני ההגנה, שחקני הקישור וההתקפה.. כולם תוצרת אדום לבן.
ביציע יושב מאור מליקסון, הקפטן שפרש בב"ש לאחר פציעה,
שיחק כמעט 10 שנים במדי האדומים, והעביר את הסרט ליוסי אלקיים שעלה היום בהרכב.
במשחק עצמו לא כל כך התעניינתי.
האווירה, דבר שמעולם לא זכרתי לפני משחק בעיר,
החיבור לשחקנים הבאר שבעים ולמקום בו אני חי,
וכמובן.. הילד היושב לצידי ומריע לאדומים על כל מהלך.
ידעתי שיש דור המשך.
בסיום, למרות הרכב ללא שחקני רכש או זרים, ניצחו ב"ש 2-0,
וחגגו אליפות.
הרמתי את הילד על הכתפיים וקפצנו עם כולם.
זה היה היום הכי מרגש בחיים שלי, ואני מעריך שגם שלו.
בדרך חזרה הביתה שאלתי את הילד..
"אז אחרי האליפות, מה הלאה?"
והוא ענה לי בחיוך..
"קונים פרחים לאמא ליום הנישואים".
עומר נחום,
20.08.09
