בין שתי הצגות
נשלח: 26 ספטמבר 2009, 22:38
ההורים נסעו לחתונה בנצרת, אני נשלח לסופ"ש בת"א אצל אחותי. עם בואי לעיר הגדולה בשישי בצהריים אני שומע מאחותי שקנו לי כרטיסים להצגה בקאמרי בשבת ב- 19:00. חבל, חשבתי, מה לי ולהצגות? דווקא תכננתי על הצגה אחרת לגמרי בשעה הזו. לא נורא, נתעדכן.
שעת ההצגה מגיעה ואני נכנס לאולם. בהתחשב בכך שהתרגלתי לאולמות של תיאטרון ב"ש הישן, פעם אחרונה מלפני 4 שנים בערך- די התפעלתי. נזכרתי שבשעה זו יוצא לדרך המשחק, אבל משום מה לא הרגשתי שאני ממש מתעניין במשחק. עוד משחק ליגה מתוך 30 (או 35? שכחתי כבר מה קורה בשיטה של לוזון). 99% מהריכוז שלי בהצגה בקאמרי, 1% בהצגה בפ"ת.
לאחר 20 דקות בערך הפלאפון רוטט. אחי מתקשר, אני מנתק, בכל זאת הצגה. הוא מתקשר שוב. מה כבר קרה? שוב מנתק. אחר כך מגיע ה- SMS הראשון לערב זה, מהאח השני: "1-0 טל בן חיים". נזכרתי שיש משחק. פיגור די סימפטי, לא ממש מפתיע. אולי נצליח להפוך את התוצאה. לפחות תיקו. 33% מהריכוז שלי עוברים למשחק, 66% נותרים בקאמרי.
"2-0" זהו ה- SMS הבא. אני מתחיל להיות מודאג. לפי החישוב שלי עדיין במחצית הראשונה. מה קורה? הפסד שני ברציפות, כבר במחזור הרביעי? פתאום רבקה מיכאלי על הבמה הרבה פחות מעניינת. עוד 33% של ריכוז לטובת האורווה. התוצאה: 66%-33% לטובת האורווה. אולי בכל זאת נשווה?
ה- SMS הבא: "אדום ליוסי אופיר". הקבוצה שלי מתפרקת! מה זה, תסכול? האולם פורץ בצחוק ומחזיר אותי להצגה. למרות ששחקני התיאטרון האמיתיים כרגע לבושים אדום באיצטדיון האורווה. מה יהיה? אני מנסה להדחיק את המחשבות של המשחק ולהתרכז בהצגה.
באיזשהו שלב, לקראת שיא העלילה, הפלאפון רוטט שוב- "3-0". ישיר, בלי דיבורים. זה כבר מוגזם. הפועל באר-שבע מתפרקת מס' קילומטרים ממני. הרגשה של מבוכה. אבי שיושב לידי מציץ בהודעה. הוא מביט בי במבט כזה בדיוק-
. תחושה של ריקנות, של מבוכה, הקבוצה שלי מושפלת מול אחת הקבוצות האפורות בליגה. מה הולך שם???
ההצגה נגמרת. דווקא די מצחיקה. רבקה מיכאלי בתפקיד של סבתא פולנייה. בטוח יותר טובה מההצגה שנותנת לי קבוצתי. מתחילים לצאת מהאולם. סופסוף אני יכול לברר פרטים.
טלפונים לשני האחים, שמדווחים על כלום ושום דבר בצבע אדום שמשוטט באזור פתח-תקווה. אני כבר מתחיל להריץ שמות של מאמנים. עם כל הכבוד, אף קבוצה עם סגל כזה, לא-מחוברת ככל שתהיה, לא יכולה להיראות ככה. זה לא הולך בכיוון של אמצע טבלה, בטח לא פלייאוף עליון. זה נראה יותר בכיוון של עוד כמה עונות עם בני לוד.
השיחה האחרונה היא לחבר, שמספר לי עוד פרטים על ההשפלה. כבדרך-אגב אני שואל אותו מה עשו הפועל חיפה. "ניצחו 1-3 את מכבי" הוא עונה לי. אני לא מאמין, אותה קבוצה עם השמן ההוא שהשתיק אותנו כל כך הרבה נותנת שואו מול אחת הקבוצות הטובות מתחילת העונה. והפועל שלי חוטפת שלישייה ממכבי פ"ת. ביזיון.
חייבים זעזוע בקבוצה ודחוף. אם לא פיטורים, הצבת אולטימטום למאמן. לארגן שיחה של אלונה עם השחקנים. לתת לאסי לשטוף את השחקנים קצת. להכניס בהם מחויבות, ומוטיבציה. זה לא ייתכן שהפועל ב"ש תתפרק ככה. לא ייתכן שעם כל הכסף הזה חוטפים 9 שערים ב- 4 משחקים. גם אם אנחנו "קבוצה חדשה". זה כבר לא תירוץ.
הלכנו לאכול גלידה לאחר ההצגה, האנשים מסביבי לא מפסיקים להתעסק במשחק. מעניין מה היה יותר קר, הגלידה שלי או הרגליים של השחקנים.
נכון שעברו רק 4 מחזורים אבל עדיין חייב לקרות משהו בקבוצה הזו. אני לא מאמין שבלי שינוי, עם הזמן הדברים ישתפרו בצורה כה דרסטית.
צום קל וגמר חתימה טובה לכולם.
שעת ההצגה מגיעה ואני נכנס לאולם. בהתחשב בכך שהתרגלתי לאולמות של תיאטרון ב"ש הישן, פעם אחרונה מלפני 4 שנים בערך- די התפעלתי. נזכרתי שבשעה זו יוצא לדרך המשחק, אבל משום מה לא הרגשתי שאני ממש מתעניין במשחק. עוד משחק ליגה מתוך 30 (או 35? שכחתי כבר מה קורה בשיטה של לוזון). 99% מהריכוז שלי בהצגה בקאמרי, 1% בהצגה בפ"ת.
לאחר 20 דקות בערך הפלאפון רוטט. אחי מתקשר, אני מנתק, בכל זאת הצגה. הוא מתקשר שוב. מה כבר קרה? שוב מנתק. אחר כך מגיע ה- SMS הראשון לערב זה, מהאח השני: "1-0 טל בן חיים". נזכרתי שיש משחק. פיגור די סימפטי, לא ממש מפתיע. אולי נצליח להפוך את התוצאה. לפחות תיקו. 33% מהריכוז שלי עוברים למשחק, 66% נותרים בקאמרי.
"2-0" זהו ה- SMS הבא. אני מתחיל להיות מודאג. לפי החישוב שלי עדיין במחצית הראשונה. מה קורה? הפסד שני ברציפות, כבר במחזור הרביעי? פתאום רבקה מיכאלי על הבמה הרבה פחות מעניינת. עוד 33% של ריכוז לטובת האורווה. התוצאה: 66%-33% לטובת האורווה. אולי בכל זאת נשווה?
ה- SMS הבא: "אדום ליוסי אופיר". הקבוצה שלי מתפרקת! מה זה, תסכול? האולם פורץ בצחוק ומחזיר אותי להצגה. למרות ששחקני התיאטרון האמיתיים כרגע לבושים אדום באיצטדיון האורווה. מה יהיה? אני מנסה להדחיק את המחשבות של המשחק ולהתרכז בהצגה.
באיזשהו שלב, לקראת שיא העלילה, הפלאפון רוטט שוב- "3-0". ישיר, בלי דיבורים. זה כבר מוגזם. הפועל באר-שבע מתפרקת מס' קילומטרים ממני. הרגשה של מבוכה. אבי שיושב לידי מציץ בהודעה. הוא מביט בי במבט כזה בדיוק-
. תחושה של ריקנות, של מבוכה, הקבוצה שלי מושפלת מול אחת הקבוצות האפורות בליגה. מה הולך שם??? ההצגה נגמרת. דווקא די מצחיקה. רבקה מיכאלי בתפקיד של סבתא פולנייה. בטוח יותר טובה מההצגה שנותנת לי קבוצתי. מתחילים לצאת מהאולם. סופסוף אני יכול לברר פרטים.
טלפונים לשני האחים, שמדווחים על כלום ושום דבר בצבע אדום שמשוטט באזור פתח-תקווה. אני כבר מתחיל להריץ שמות של מאמנים. עם כל הכבוד, אף קבוצה עם סגל כזה, לא-מחוברת ככל שתהיה, לא יכולה להיראות ככה. זה לא הולך בכיוון של אמצע טבלה, בטח לא פלייאוף עליון. זה נראה יותר בכיוון של עוד כמה עונות עם בני לוד.
השיחה האחרונה היא לחבר, שמספר לי עוד פרטים על ההשפלה. כבדרך-אגב אני שואל אותו מה עשו הפועל חיפה. "ניצחו 1-3 את מכבי" הוא עונה לי. אני לא מאמין, אותה קבוצה עם השמן ההוא שהשתיק אותנו כל כך הרבה נותנת שואו מול אחת הקבוצות הטובות מתחילת העונה. והפועל שלי חוטפת שלישייה ממכבי פ"ת. ביזיון.
חייבים זעזוע בקבוצה ודחוף. אם לא פיטורים, הצבת אולטימטום למאמן. לארגן שיחה של אלונה עם השחקנים. לתת לאסי לשטוף את השחקנים קצת. להכניס בהם מחויבות, ומוטיבציה. זה לא ייתכן שהפועל ב"ש תתפרק ככה. לא ייתכן שעם כל הכסף הזה חוטפים 9 שערים ב- 4 משחקים. גם אם אנחנו "קבוצה חדשה". זה כבר לא תירוץ.
הלכנו לאכול גלידה לאחר ההצגה, האנשים מסביבי לא מפסיקים להתעסק במשחק. מעניין מה היה יותר קר, הגלידה שלי או הרגליים של השחקנים.
נכון שעברו רק 4 מחזורים אבל עדיין חייב לקרות משהו בקבוצה הזו. אני לא מאמין שבלי שינוי, עם הזמן הדברים ישתפרו בצורה כה דרסטית.
צום קל וגמר חתימה טובה לכולם.