דרושה הפועל באר-שבע
נשלח: 24 נובמבר 2009, 15:57
2003. בית המשפחה בלהבים. אירוע משפחתי במוצ"ש. בין כל האנשים מתיישבים שני אחים, אחד אדום ואחד צהוב, לצפות במכבי ת"א שמארחת את הפועל ב"ש, במסגרת המחזור ה- 10. בין שני האחים מתרוצצים כמה ילדים קטנים, ביניהם אני, בן 8 אז. לילדים האלה אין שום קשר לכדורגל, אבל הם בכל זאת רואים את המשחק. הפועל ב"ש מנצחת ניצחון גדול 1-3 עם שלושער של אופיר חיים. האח הצהוב סופג השפלה בבית אדום.
מאותו רגע, שני דברים נכנסים לחיים שלי: כדורגל והפועל באר-שבע.
6 שנים אחרי. אותו מחזור, אותן קבוצות, נפגשות במגרש אחר. אני כבר בן 14 מצויד בצעיף, חולצה ומנוי. אני כבר אחרי עונת ירידה ו- 4 שנים מייגעות בליגה הלאומית. אפילו אותו אח צהוב מלפני 6 שנים הפך את עורו לאדום, גם הוא עם מנוי, גם הוא בשער 5, וגם הוא מתפלל לניצחון על אותה קבוצה שרק לפני 6 שנים כל כך אהב.
במשך שבועיים אני עם פרפרים בבטן לקראת המשחק הזה, ודורש ניצחון. כי מכבי ת"א זו קבוצה שלמדתי לשנוא.
ועם השנים, אני לומד שדווקא מכבי ת"א היא כמעט אחות תאומה שלנו. מועדון שכולו לחץ, שמנסה לשחזר את ימיו היפים (אמנם רק לפני 6-7 שנים, אבל עדיין). המאמנים מתחלפים כמו גרביים, גם הבעלים. וגם במכבי ת"א כל עונה נפתחת עם כסף וציפיות שלא מתממשות.
חוזרים לוסרמיל. אפילו התוצאה נשמרה מלפני 6 שנים. 1-3 לקבוצה האורחת.
אפשר להגיד הרבה דברים על מה שהיה כאן לפני אלונה. היה רע, זה נכון. היה בלאגן, זה נכון. היה מגעיל להגיע לוסרמיל, זה נכון. אבל הייתה פה הפועל באר-שבע שמייצגת את העיר, על כל מגבלותיה.
מאז הרכישה ניתנת התחושה שהפועל ב"ש היא סוג של מוצר שמנסים לשווק. כל מיני סיסמאות שטוחות כמו "גאוות הנגב" , "מחזירים את הצבע לבאר שבע" וכו'. בסה"כ אלונה ברקת היא מלכה, כי היא הצילה אותנו. ומגיעות לה כל המחמאות וכל האהבה על זה. אבל זה לא אומר שאי אפשר להעביר ביקורת.
בהרכב של הפועל ב"ש קיים שחקן בית אחד, ועם כל הכאב (ויש המון כאב) אין הרבה מה לעשות. חומר מקומי אין בב"ש, לא כזה שראוי ללבוש את חולצת ההרכב בליגת העל בשנה הקרובה. ובכל זאת, כדי לנסות ולהציל את הקשר הנעלם בין המועדון והעיר, יש מקום לשלב בצוות הניהולי יותר אנשים שיהיו לאו דווקא באר שבעיים, אבל כאלה שמבינים את הקהל, שמכירים את העיר ויודעים איך לחבר בין המועדון לציבור. במכבי ת"א בחרו בנמני כדמות כזו, בעמדת המאמן. זה בהחלט לא עובד (אל תסתנוורו מהניצחון, מכבי ת"א עדיין קבוצת ליגת על בינונית ולא יותר), מה גם שבב"ש אין מאמנים מקומיים טובים. אבל בבית"ר יש בצוות הניהולי את איציק קורנפיין, בחיפה יש את אדורם קייסי. פה אין דמות שמבינה "באר שבעית" (אולי זו שטות של לופא, אבל זה נכון). אסי רחמים הוא מאמן שוערים ואין לו אפשרות לתקשר עם הקהל בדרך הזו.
אני חושב שבהנהלת הפועל ב"ש צריכים לשלב יותר אנשים מקומיים שמבינים מה צריך לעשות כדי להחזיר קצת את האופי הבאר שבעי למועדון. לא חייבים שחקנים מקומיים בשביל זה.
במעבר חד למשחק. יגידו שהוא מקלל, יגידו שאין לו סבלנות, יגידו שהוא מבייש- אבל הקהל של הפועל ב"ש יודע לראות שאכפת לשחקנים. חוץ מאילוז (שהוא כמובן... שחקן בית) ואולי מליקסון, לא היה שחקן אחד אתמול שהבין כמה המשחק הזה חשוב לאוהדים. לא היה שחקן אחד שנלחם ונתן מעצמו את המקסימום.
הקהל יודע לקבל שחקנים, גם מבחוץ, שמראים נחישות. הקהל יודע לקבל את מליקסון, שעם סרט הקפטן מגלה הרבה יותר מחויבות ונותן מעצמו הכל. הקהל יודע לקבל את זיו כבדה, שבכל דקה ותוצאה רץ ומכסה שטחים. הקהל יודע לקבל את סיראז נאסר, שעולה למגרש ושורף את הדשא כי הוא יודע שהוא חייב להוכיח את עצמו. הקהל יודע לקבל את אייל שן, שהוא שחקן פשוט לא טוב (סליחה על הבוטות) אבל לא מוותר על שום כדור, ואם לא כדור אז רגל. אבל רביבו? הרוש? אסולין? הם לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. מבחינתם ומבחינת המאמן שלהם הם כבר כוכבים.
הקהל לא יודע לקבל את דוד רביבו, שנראה כאילו בא לפה לשנתיים של כסף ואז חוזר לעונת פרישה באשדוד. הקהל לא יודע לקבל את ליאור אסולין, שמגיע לבד מול שטראובר ובועט את הכדור בכזאת אדישות מרגיזה... כמובן החוצה. הקהל לא יודע לקבל את שמעון הרוש, שיורד לגליץ' ולא קם, שעולה בספרינט להתקפה וחוזר בריצה קלה.
הקהל לא יודע לקבל את גיא עזורי, שמביא לפה שחקנים בלי שום חשיבה הגיונית, שמחליף סגל שעלה בזכות לליגת העל (לדעתי לפחות), שלא חושב בכלל כי הרי מי זה כבדה ליד רביבו הכוכב, שבונה הגנה שמדברת ב- 5 שפות שונות, שנותן קרדיט ראשון לרכש שלו, שמביא לפה שחקן בן 19 שבראיון הראשון שלו אומר ש- "העונה הזו היא בשבילי עונת מעבר בדרך לאירופה", שמייבש על הספסל את מלך השערים של העונה שעברה כדי שלכל הרכש שלו יהיה מקום בהרכב, שמנסה לרמות את הקהל כשהוא שם 2 חלוצים טבעיים בהרכב אבל אחד מהם בעצם משחק כקשר ימני, שזורק שחקנים שהביאו את הקבוצה לליגת העל ומחויבים קצת יותר למועדון הגדול הזה שנקרא הפועל באר-שבע !!!!
לאחר השער השלישי הפסקתי לעודד, למרות שאני מאמין גדול של עידוד ברגעים הקשים. ולמה? כי אין שום סיבה שהקהל יתאמץ וישרוף את הגרון, אם השחקנים בעצמם לא מתאמצים. ואלה שיגיבו עכשיו ש- "באמת נראה לך שהם לא רצו לנצח? " אני עונה- כן. באמת נראה לי שהם לא רצו לנצח. ואם אני טועה, אז שיוכיחו לי את זה.
מכבי ת"א לא קבוצה יותר טובה מאיתנו, לשחקנים שלהם פשוט היה משהו שלשחקנים שלנו לא היה- מחויבות. מה הפלא שהשחקנים שלנו מתייחסים למשחק הזה כעוד משחק ליגה רגיל? 10 מהם לא יודעים כלום על המועדון. ויש להם רק מאמן שוערים שיכול להסביר להם את החשיבות של המשחק הזה (ויש חשיבות !! ).
ולצמד הבלמים שלנו- אני לא מאשים אתכם. דנילו, אני יודע שאתה רוצה, אבל כנראה שאתה פשוט לא יכול. זו לא אשמתך. ופאבל היקר, אני מבין את החורים שאתה משאיר בהגנה. כי כשהמגן השמאלי שלך חוזר כמעט בהליכה להגנה, והימני חוטף סחרחורת מאילייב, וכשהקשרים האחוריים שלך לא לוחצים את ישראלביץ' במרכז המגרש, אתה חייב לצאת מהעמדה שלך ולעשות את העבודה שהאחרים לא עושים.
מכך נובע ---> גיא עזורי לא מאמן. כי מאמן אמיתי אמור להסביר לכל שחקן ושחקן מה התפקיד שלו בחלק ההתקפי ובחלק ההגנתי.
אני רוצה לראות פעם אחת את דה-סילבה ובאדיר יוצאים ללחוץ את הקשרים ולא נשארים צמודים לחלוצים.
כבר עייפתי מלכתוב, את כל התחושות שלי אני לא יכול להביע בכתיבה. אני רק אומר דבר אחד לפני סיום: ב- 6 השנים האלה לא הרגשתי כל כך רע כאוהד הפועל באר-שבע.
מאותו רגע, שני דברים נכנסים לחיים שלי: כדורגל והפועל באר-שבע.
6 שנים אחרי. אותו מחזור, אותן קבוצות, נפגשות במגרש אחר. אני כבר בן 14 מצויד בצעיף, חולצה ומנוי. אני כבר אחרי עונת ירידה ו- 4 שנים מייגעות בליגה הלאומית. אפילו אותו אח צהוב מלפני 6 שנים הפך את עורו לאדום, גם הוא עם מנוי, גם הוא בשער 5, וגם הוא מתפלל לניצחון על אותה קבוצה שרק לפני 6 שנים כל כך אהב.
במשך שבועיים אני עם פרפרים בבטן לקראת המשחק הזה, ודורש ניצחון. כי מכבי ת"א זו קבוצה שלמדתי לשנוא.
ועם השנים, אני לומד שדווקא מכבי ת"א היא כמעט אחות תאומה שלנו. מועדון שכולו לחץ, שמנסה לשחזר את ימיו היפים (אמנם רק לפני 6-7 שנים, אבל עדיין). המאמנים מתחלפים כמו גרביים, גם הבעלים. וגם במכבי ת"א כל עונה נפתחת עם כסף וציפיות שלא מתממשות.
חוזרים לוסרמיל. אפילו התוצאה נשמרה מלפני 6 שנים. 1-3 לקבוצה האורחת.
אפשר להגיד הרבה דברים על מה שהיה כאן לפני אלונה. היה רע, זה נכון. היה בלאגן, זה נכון. היה מגעיל להגיע לוסרמיל, זה נכון. אבל הייתה פה הפועל באר-שבע שמייצגת את העיר, על כל מגבלותיה.
מאז הרכישה ניתנת התחושה שהפועל ב"ש היא סוג של מוצר שמנסים לשווק. כל מיני סיסמאות שטוחות כמו "גאוות הנגב" , "מחזירים את הצבע לבאר שבע" וכו'. בסה"כ אלונה ברקת היא מלכה, כי היא הצילה אותנו. ומגיעות לה כל המחמאות וכל האהבה על זה. אבל זה לא אומר שאי אפשר להעביר ביקורת.
בהרכב של הפועל ב"ש קיים שחקן בית אחד, ועם כל הכאב (ויש המון כאב) אין הרבה מה לעשות. חומר מקומי אין בב"ש, לא כזה שראוי ללבוש את חולצת ההרכב בליגת העל בשנה הקרובה. ובכל זאת, כדי לנסות ולהציל את הקשר הנעלם בין המועדון והעיר, יש מקום לשלב בצוות הניהולי יותר אנשים שיהיו לאו דווקא באר שבעיים, אבל כאלה שמבינים את הקהל, שמכירים את העיר ויודעים איך לחבר בין המועדון לציבור. במכבי ת"א בחרו בנמני כדמות כזו, בעמדת המאמן. זה בהחלט לא עובד (אל תסתנוורו מהניצחון, מכבי ת"א עדיין קבוצת ליגת על בינונית ולא יותר), מה גם שבב"ש אין מאמנים מקומיים טובים. אבל בבית"ר יש בצוות הניהולי את איציק קורנפיין, בחיפה יש את אדורם קייסי. פה אין דמות שמבינה "באר שבעית" (אולי זו שטות של לופא, אבל זה נכון). אסי רחמים הוא מאמן שוערים ואין לו אפשרות לתקשר עם הקהל בדרך הזו.
אני חושב שבהנהלת הפועל ב"ש צריכים לשלב יותר אנשים מקומיים שמבינים מה צריך לעשות כדי להחזיר קצת את האופי הבאר שבעי למועדון. לא חייבים שחקנים מקומיים בשביל זה.
במעבר חד למשחק. יגידו שהוא מקלל, יגידו שאין לו סבלנות, יגידו שהוא מבייש- אבל הקהל של הפועל ב"ש יודע לראות שאכפת לשחקנים. חוץ מאילוז (שהוא כמובן... שחקן בית) ואולי מליקסון, לא היה שחקן אחד אתמול שהבין כמה המשחק הזה חשוב לאוהדים. לא היה שחקן אחד שנלחם ונתן מעצמו את המקסימום.
הקהל יודע לקבל שחקנים, גם מבחוץ, שמראים נחישות. הקהל יודע לקבל את מליקסון, שעם סרט הקפטן מגלה הרבה יותר מחויבות ונותן מעצמו הכל. הקהל יודע לקבל את זיו כבדה, שבכל דקה ותוצאה רץ ומכסה שטחים. הקהל יודע לקבל את סיראז נאסר, שעולה למגרש ושורף את הדשא כי הוא יודע שהוא חייב להוכיח את עצמו. הקהל יודע לקבל את אייל שן, שהוא שחקן פשוט לא טוב (סליחה על הבוטות) אבל לא מוותר על שום כדור, ואם לא כדור אז רגל. אבל רביבו? הרוש? אסולין? הם לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. מבחינתם ומבחינת המאמן שלהם הם כבר כוכבים.
הקהל לא יודע לקבל את דוד רביבו, שנראה כאילו בא לפה לשנתיים של כסף ואז חוזר לעונת פרישה באשדוד. הקהל לא יודע לקבל את ליאור אסולין, שמגיע לבד מול שטראובר ובועט את הכדור בכזאת אדישות מרגיזה... כמובן החוצה. הקהל לא יודע לקבל את שמעון הרוש, שיורד לגליץ' ולא קם, שעולה בספרינט להתקפה וחוזר בריצה קלה.
הקהל לא יודע לקבל את גיא עזורי, שמביא לפה שחקנים בלי שום חשיבה הגיונית, שמחליף סגל שעלה בזכות לליגת העל (לדעתי לפחות), שלא חושב בכלל כי הרי מי זה כבדה ליד רביבו הכוכב, שבונה הגנה שמדברת ב- 5 שפות שונות, שנותן קרדיט ראשון לרכש שלו, שמביא לפה שחקן בן 19 שבראיון הראשון שלו אומר ש- "העונה הזו היא בשבילי עונת מעבר בדרך לאירופה", שמייבש על הספסל את מלך השערים של העונה שעברה כדי שלכל הרכש שלו יהיה מקום בהרכב, שמנסה לרמות את הקהל כשהוא שם 2 חלוצים טבעיים בהרכב אבל אחד מהם בעצם משחק כקשר ימני, שזורק שחקנים שהביאו את הקבוצה לליגת העל ומחויבים קצת יותר למועדון הגדול הזה שנקרא הפועל באר-שבע !!!!
לאחר השער השלישי הפסקתי לעודד, למרות שאני מאמין גדול של עידוד ברגעים הקשים. ולמה? כי אין שום סיבה שהקהל יתאמץ וישרוף את הגרון, אם השחקנים בעצמם לא מתאמצים. ואלה שיגיבו עכשיו ש- "באמת נראה לך שהם לא רצו לנצח? " אני עונה- כן. באמת נראה לי שהם לא רצו לנצח. ואם אני טועה, אז שיוכיחו לי את זה.
מכבי ת"א לא קבוצה יותר טובה מאיתנו, לשחקנים שלהם פשוט היה משהו שלשחקנים שלנו לא היה- מחויבות. מה הפלא שהשחקנים שלנו מתייחסים למשחק הזה כעוד משחק ליגה רגיל? 10 מהם לא יודעים כלום על המועדון. ויש להם רק מאמן שוערים שיכול להסביר להם את החשיבות של המשחק הזה (ויש חשיבות !! ).
ולצמד הבלמים שלנו- אני לא מאשים אתכם. דנילו, אני יודע שאתה רוצה, אבל כנראה שאתה פשוט לא יכול. זו לא אשמתך. ופאבל היקר, אני מבין את החורים שאתה משאיר בהגנה. כי כשהמגן השמאלי שלך חוזר כמעט בהליכה להגנה, והימני חוטף סחרחורת מאילייב, וכשהקשרים האחוריים שלך לא לוחצים את ישראלביץ' במרכז המגרש, אתה חייב לצאת מהעמדה שלך ולעשות את העבודה שהאחרים לא עושים.
מכך נובע ---> גיא עזורי לא מאמן. כי מאמן אמיתי אמור להסביר לכל שחקן ושחקן מה התפקיד שלו בחלק ההתקפי ובחלק ההגנתי.
אני רוצה לראות פעם אחת את דה-סילבה ובאדיר יוצאים ללחוץ את הקשרים ולא נשארים צמודים לחלוצים.
כבר עייפתי מלכתוב, את כל התחושות שלי אני לא יכול להביע בכתיבה. אני רק אומר דבר אחד לפני סיום: ב- 6 השנים האלה לא הרגשתי כל כך רע כאוהד הפועל באר-שבע.