1. רשמתי תגובה לטור של אייל חטאב שלצערירואה דברים הפוך.
2. אני אהבתי יותר את הטור הקודם, שאולי יוריד מהעץ עוד כמה מאלה שחשבו שגיא לוי מאמן גדול:
כך דפקתי (או שלא) ליוסי אלקיים את הקריירה - אייל חטאב:
על יוסי אלקיים לא שמעתי, לבורותי הרבה בגלל שנות המחאה, עד שהגעתי להפועל באר-שבע בספטמבר 2007, אבל כבר בשבוע הראשון שלי במועדון הוא משך את תשומת לבי. "מי זה ההוא עם הנעליים הצהובות", שאלתי. "הא, זה יוסי אלקיים מירוחם", אמרו לי, "שחקן-שחקן". בבית"ר ירושלים אולי, סיננתי.
כעבור כמה ימים, אני ועוד בחור בלובי הכניסה השקפנו מבעד לחלון הזכוכית על אימון קבוצת הנוער. הנעל הצהובה שוב בעטה, צעקה לי. רק שהפעם, ההוא שעמד לידי היה נסים אלקיים, האבא. "תסלח לי שאני שואל, אדוני", אמרתי בנימוס, "אבל זה לא מפריע לך שהבן שלך משחק עם נעל צהובה במועדון אדום?".
הוא חייך במבוכה. "מה, זה כל-כך חשוב? הילד פה כבר כמה שנים ואף פעם לא אמרו לנו את זה". גם כן תירוץ, חשבתי. "שמע, קודם כל ברמת המועדון יש פה בעיה, אבל נעזוב את זה בצד. אני מדבר איתך על טובת הילד. אם הוא רוצה בעתיד ליצור חיבור אמיתי ונכון לקהל, הנעליים האלה יפריעו לו".
במשחק הנוער בשבת ליוסי אלקיים כבר היו נעליים לבנות, סולידיות. מבחינתי זו היתה הוכחה: הילד רוצה להצליח. מאוד. באותם ימים גם הבנתי שהמחווה שעשה למעני היתה סוג של איתות. אלקיים, כמו האחרים במחלקת הנוער, צריך רק דבר אחד, פשוט: שידברו איתו, יסבירו לו, יכוונו אותו. בגובה העיניים.
מאז עקבתי אחרי כל תנועה שלו, כל מסירה, כל גליץ', כל נשימה. התרגשתי לראות אותו פורח ומגלה ניצוצות של כוכב, התפעמתי מיכולת הבעיטה שלו (באחריות, לא נופלת מזו של איציק זוהר), התאהבתי בחיוכו המבויש והערכתי עד מאוד את צניעותו הכנה. שנים, שנים לא היה לנו יהלום כזה במחלקה הצעירה.
עד שבא החבר גיא לוי, ודברים היו חייבים לעמוד במבחן המציאות. אלקיים, שלא כמו רפי עמוס או אלירן אמזלג, הותיר רושם חיובי מאוד בשלבי הטרום עונה והרוויח ביושר את מקומו. זה לא גרם לו להרגיש כוכב או להרים את האף. להיפך. משיחות שניהלנו גיליתי שהנער חדור מטרה ולא מסתנוור. רק תנו לו לבעוט.
מה שאנשים לא בהכרח יודעים הוא שמועדון בסדר גודל של הפועל באר-שבע אינו רק מקום עבודה אלא גם אזור מפגש יומיומי להמון סקרנים וצמאי מידע. מדי יום מגיעים לוסרמיל אנשים, סתם כדי להיות, להרגיש, לראות. מתוקף תפקידי ונוכחותי במקום הייתי מקשיב ומסביר לכולם, בכיף גדול, בין היתר כדי לשדר שאנחנו לא מועדון מנוכר.
כזו היתה התכונה סביב הקבוצה בזמן פריצתו לתודעה של יוסי אלקיים. בלב המדבר יש פרח, היתה התחושה. בניגוד לכישרונות אחרים תוצרת הנגב (אלירן אפריאט, זוהר חוגג) יוסי אלקיים לא דעך, הוא זרח. וסוף-סוף, אחרי המשבר הגדול שטילטל את המועדון, מלבלב בעץ הנובל שלנו ניצן חדש. תודו שאין מרגש מזה.
אז אחרי שבעיר ומחוצה לה הבינו שיש להפועל באר-שבע מוצר טוב ביד, היה חייב לבנות לו עטיפה נוצצת. נכון, מדובר ביוסי אלקיים ולא ביוסי בניון, אבל בהחלט כישרון כדורגל מעל הממוצע. מצד שני, חשיפת יתר מזיקה בדרך-כלל ולכן צריך ללוות את האייקון החדש יד ביד. בתקשורת בטח, וגם בבניית יחסיו עם הקהל.
הופעת הבכורה של אלקיים בבוגרים היתה רגע מזוכך עבור כל מי שאוהב את הפועל באר-שבע. וינטר, שיממון בטוטו נגד הפועל ירושלים, עד שמהספסל עלה אלקיים והטריף את הקבוצה. שער וסחיטת פנדל, הספק מרשים ב-35 דקות. נגמר 0:2. בדרך החוצה חשבתי לעצמי מתי היתה לצעיר מקומי בכורה כל-כך מוצלחת, והסברתי לאלונה: "תביני, זה לא ניצחון רגיל. זו התחלה של שינוי לבאר-שבע".
כעבור שבוע, ליגה בחוץ נגד בני לוד. סימיוני הורחק סמוך להפסקה, והתחושה ביציע היתה שהנה, הלך עוד משחק. עם פתיחת המחצית השניה הדהים אלקיים בבעיטת עונשין אלכסונית פנימה. איזה גול! 1,000 אדומים ביציע צהלו ושמחו. יניב אלול רץ בסיום עד הגדר עם הכובש על הכתפיים וצעק: "זה באר-שבעי, משלנו!" (למרות שהוא מירוחם).
הייתי בעננים, רקדנו. לא משנה איך העונה הזו תסתיים, חשבתי, כולנו חווינו הרגע התעלות מקומית משובבת. לדאבוני, היחיד שהנציח את המשחק היה צלם הטלוויזיה הישראלית בערבית. 350 שקלים עבור דיסק פלוס נסיעה במיוחד לרוממה בירושלים, בהחלט שווה את ההשקעה כמתנה עבורו, טענתי. וגם צדקתי.
בין לבין היה גם את עניין המספר שעל הגב, נושא זניח לכאורה אבל רב חשיבות. את העונה פתח אלקיים עם 15, תואם בניון, ואפילו הצטלם כך לאתר הקבוצה, לצד הפסל "שער התפילות" של האמנית מרגה פישטיין. אלא שאחרי שהוחלט להחזיר את המנופים לסגל התעקש דודי פדלון לקבל את המספר הקודם שלו. אלקיים, צנוע כבר אמרתי, לא היסס ופירגן לו ב-15 בחזרה.
אני התבאסתי. חנן אזולאי ואנשים נוספים במועדון היו שותפים לדעתי: לא ככה מגבשים זהות לשחקן עתיד של מועדון שבונה את עצמו מחדש. מותג מנצח, להבנתי, לא מחליף מספר באמצע עונה. זה לא רציני ומעיד על אי סדר בארגון. וחוץ מזה, במועדון מקצועני גם למחלקה השיווקית צריך שיהיה סיי במקרים כאלה. בסוף ויתרתי, אגב.
התפנית במסלול הבטוח של אלקיים הגיעה ברגע לא צפוי, דווקא אחרי משחק בית נגד כפר-סבא בו נבחר למצטיין. במהלך אותו אחר-צהריים היה וסרמיל מרוכז בדבר אחד: לקלל את גיא לוי. בכוח, ברוע, באגרסיביות, ובשידור ישיר בערוץ הספורט. אלקיים היה היחיד שהצליח להזכיר, ולו לכמה שניות, שבאנו ליהנות מכדורגל.
את השער היחיד של איגור קוסטרוב הוא חגג, אוׁאוֹ איך הוא חגג. אחוז טירוף רץ אלקיים בפה שואג ובידיים מונפות לעבר שער 5, אחר-כך הניח יד אחת על איזור בית החזה ויד שניה הרים אל-על. לבסוף קירב את סמל המועדון לפיו והרעיף נשיקות, עם אצבע מונפת גבוה לעבר היציע. רגע מדהים. הצלמים לא פיספסו את האירוע, והנציחו אותו בקליקים אינסופיים. איזה אושר בבאר-שבע.
על הדסק-טופ במשרד השאיר לי צלם המועדון מרטין גוטדמק את החומר מהמשחק. שעות אחר-כך עוד בהיתי בצילומים, לא הפסקתי לחשוב איך בחור צעיר מירוחם מצליח לספק התעלות של שמחה אמיתית במקום כל-כך עוין. ולי לא היה ספק בכלל: זה הזמן, זה הרגע, זה המקום, לפנות לאנשים לרגש. במקום להתעסק בהטלת רפש על המאמן, תהנו קצת משחקן בית בפריחה. זה המקצוע שלי, חברים.
אז פתחתי גלריית תמונות באתר האינטרנט של המועדון, "ספיישל יוסי אלקיים", קראתי לה. הייתי גאה: בשעה טובה יצאנו מהקיבעון המחשבתי ותוך ניצול משאבים פנימיים של המערכת סיפקנו לאוהדים חוויה משלימה מהמשחק. אבל גיא לוי חשב אחרת. הוא נדהם, כעס, והיה עצבני. "מה הוא עושה לו ספיישל?!", רטן בפני אנשים במועדון.
רק מי שמבין מה המשמעות של הפועל באר-שבע יכול להתרגש מהתמונות הללו
למרות שהצהיר שאצלו לא קיים מצב של אחד בפה אחד בלב, את טענות גיא לוי כנגדי שמעתי מאחורי גבי או מעל ראשי, ולא בפעם הראשונה. על-פי משנתו, בקבוצת ספורט אין כוכבים ולא מאדירים שחקנים. זה בסדר, אבל צרכים נוספים של המועדון (תדמיתיים, שיווקיים, קהילתיים) מבחינתו בטלים בשישים, ואין אפילו מקום לדבר עליהם. מרגיז.
מכאן, להרגשתי, בחר גיא לוי ללמד את אלקיים לקח לעתיד ולצערי גם להוציא לו את הרוח מהמפרשים. למאמן כדורגל הרי הכי קל לממש כוונות. שחקן X פשוט לא משחק היום ולעזאזל כולם. מכסימום נגיד אחר-כך לעיתונאים שהוא לא היה טוב באימונים. העונה חלפה, אלקיים סבל בדרך גם מפציעה מרגיזה והביטחון שלו ירד לתחתונים. הטעם בפה נותר מר.
אני נשארתי עם סימני השאלה והחשד הטבעי, למה מתנקמים בי ובתפקידי על חשבון הילד. ועוד כזה ילד טוב. הדברים הגיעו לכדי אבסורד: כדי לא לעורר את חמתו של המאמן הייתי מתחמק משיחות עם אלקיים או אביו. לא פעם מצאתי את עצמי אפילו מתנצל על המצב. "אולי זה לטובה, שיעריך את הדקות", ניחמתי והתנחמתי. זה היה אבוד, הוא כבר סומן.
השבוע עזב יוסי אלקיים את הפועל באר-שבע וחצה את הכביש ליריבה העירונית מכבי. התחושה שרובצת עלי היא שבמקום אחר, עם אנשים אחרים, דרכו לצמרת היתה קלה יותר. להצטער אני לא מתכוון, הכל הרי נעשה מאהבה, כוונה טהורה ולטובת המועדון, אבל בנקודת הזמן הזו אני בהחלט רוצה לבקש את מחילתו. סליחה, יוסי.