זוהי שעת המבחן שלנו
נשלח: 20 מרץ 2010, 23:23
שעת המבחן שלנו.
עכשיו, זה ה-זמן שלנו. מהיום בו הודיעה אלונה על עזיבה, החל לו פסטיבל מפגני תמיכה ומסע שכנועים. בואי תראי כמה טובים אנחנו יכולים להיות, תראי את הצד היפה שלנו.
הכל טוב ויפה היה כל עוד התוצאות היו סבירות – תיקו בבבלומפילד, שתכלס לא עניין אף אחד, כי ההצגה האמיתית היתה ביציע, לכבוד אלונה ותו לא. הניצחון המינימאלי על סכנין.... אבל איך בודקים דברים באמת? בעת משבר, או במקרה הזה, בהפסד. עד כמה הקהל היה יפה וטוב ולא מקלל ורק מעודד כשהקבוצה מפסידה.
אני לא נסעתי למשחק היום לצערי, כמו רוב משחקי העונה, אבל אני תוהה, האם גם היום קראו ביציע לשחקנים לבוא לגדר אחרי המשחק? האם גם היום מחאו כפיים לוויקו חדד? האם לא נשמעו שריקות בוז? לא קיללו אף אחד? אני באמת לא יודעת, כי לא הייתי ולא היה שידור וברדיו... עדיף לא לדבר על שידור הרדיו.
בינתיים ממה שהספקתי לראות, הרוב שומר על איפוק ולא שובר את הכלים, אך כבר צצו להן הודעות בסגנון "ידעתי שהגימיק של ויקו לא יחזיק מעמד". ציפיתי ש"אנשי הקלחת" יחכו לו בסיבוב, לא ציפיתי לזה מאוהדים. ב 2 האתרים היו קריאות דומות, אבל מאופקות יש לומר, בניגוד לתגובות בימי עזורי\לוי\בלבול\ההוא ששלח שחקנים לריב עם אוהדים.... אולי בכל זאת למדנו משהו, או שזה פשוט במסגרת ההוכחה לאלונה.
זו לא חוכמה להראות איזה יפה אנחנו מתנהגים אחרי תיקו או ניצחון, אלא דווקא אחרי הפסד, כל העיניים יהיו נשואות לכאן, אלינו. רוצים להוכיח משהו לאלונה? תראו לה שאתם תומכים בקבוצה גם אחרי הפסד. בעיקר אחרי הפסד.שם מתחיל השינוי האמיתי, שם יש מקום לשכנע אותה ולהוכיח לכל אנשי תל אביב שאנחנו שווים יותר משקל תשעים.
אני לא יודעת איך אלונה הגיבה לתפאורה המשגעת שלכם במשחק נגד סכנין, גם שם לצערי לא נכחתי אבל ראיתי בטלויזיה בתמונות באינטרנט, ואני חייבת לומר שעברה בי צמרמורת. התרגשות, פשוט התרגשות לראות איזה תפאורה הרמתם. שאפו ענק לאחראיים. אמרתי את זה כבר בטור אחר אבל אומר זאת שוב: לא נראתה כזו תופעה במחוזותינו ולדעתי גם לא באירופה כולה, של אהבה כזו כלפי בעלים. ומסביב כל הזמן אני שומעת מחרחרים למיניהם "אתם סתם רוצים את הכסף שלה", ואחרי שאני משיבה בתוקף שזה לא נכון ולא קשור כלל, אני יושבת עם עצמי ומנסה לחשוב אם יש בזה משהו בכל זאת. האם מפגן האהבה שגובל בסגידה הוא בעצם סגידה ל$$$$??? יכול להיות שאנחנו עד כדי כך עלובים? כבני אדם? התשובה שלי היא לא! לא!
כי היו בעלים רבים של קבוצות אחרות שהשקיעו הרבה יותר כסף ממנה וכשעזבו אף אחד לא נילחם למען הישארותם כפי שעושים אנחנו.
אולי זה החום הדרומי? שנמצא לטוב ולרע? אולי האמוציות המפורסמות עליהן דיברו אייל חטב וגיא לוי? האחד מנסה להוציאן מהכדורגל בעוד השני מברך עליהן וטוען שבלי אמוציות אין טעם לכדורגל. מה שבטוח, אני לא יכולה להעיד על כל אותם אוהדים שנוטלים חלק בפסטיבל אלונה, אני יכולה לדבר רק בשמי, ואני אומרת שאני באמת אוהבת אותה, לא את הכסף שלה. ויותר מזה, אני אלך רחוק ואגיד שלא צריך את שפע הכסף שלה. אפשר להסתפק במועט ואולי אף עדיף.
אני מקווה שהיא תישאר, אבל אם וכאשר היא תודיע על הישארות, אני מקווה שהיא תקבל החלטה אמיצה ותחתוך את התקציב למינימום. שתמשיך להשקיע בנוער כמו שהתחילו השנה, תעיף את רוב הרכש ושהקבוצה תתבסס על שחקני בית. אז שנה שנתיים נילחם על מקומינו, אבל תהיה לנו קבוצה שנתחבר אליה, קבוצה שתהיה נאמנה לעצמה, למועדון, לקהל ולעיר. חבר'ה צעירים שרוצים להוכיח את עצמם שייקחו את הקרדיט והבמה ב 2 רגליים ויטרפו את הדשא. בהנהגת מאור מליקסון כמובן. שיהיה להם ממי לקחת דוגמה. עשו את המהפכה הזו בנתניה והנה, עובדה שהיא מעלינו. עם תקציב צנוע בהרבה ושחקנים צעירים מהנוער או קבוצות אחרות. נטולת כוכבים (אלא אם כן קלמי סבן עדיין נחשב לכוכב) והיא במקום ה - 7
תאמינו לי, לא צריך תקציב של יותר מ 10 מליון. סתם כאב ראש. כל מאמן מסתנוור מהכסף ומתחיל לעשות שטויות, כמו ילד בן 10 עם כרטיס אשראי של אבא, קונים מכל הבא ליד בלי לחשוב קודם.
שנה הבאה צריך להשקיע במאמן, ובנוער. "סה טו". ככה חוסכים הרבה כסף, הרבה כאב ראש, הרבה מפח נפש. תזכרו כמה אתם הרגשתם מתוסכלים כל העונה, תחשבו מה עבר על האשה ששילמה על כל הפיאסקו הזה! ועל מפח הנפש שלה.
חלק גדול מהתנהגות הקהל השנה, נבע מחוסר החיבור לשחקנים, חוסר אמון במאמן מתחילת השנה ונתק בין המועדון לקהל. ברגע שהקהל לא מתחבר לשחקנים - יש בעיה. ברגע שמגיעים שחקנים בסכומי עתק שמרגישים שהם באו לעשות טובה למישהו - יש בעיה. וכשהקהל, שבמקרה שלנו הוא שחקן 12, לא מתחבר לשחקנים, ועם כל הכבוש שקוראים להם לבוא לשער 5 לפני המשחק, אבל אז מקללים אותם לאורך 90 דקות – יש בעיה. וההתנהגות הזו נבעה מחוסר חיבור אליהם, ומתחושה של חוסר נאמנות של השחקנים למועדון ולסמל.
הפיתרון? השקעה בנוער, השקעה בצוות מקצועי מוכשר, ובמאמן שיוכל להדריך שחקנים צעירים, ללא התעסקות במחוייבות ומוטיבציה, כי ברגע שיהיה מדובר בצעירים שעולים מהנוער, 2 האלמנטים האלו באים "בילט אין" מובן מאילו. והם יקבלו הרבה אהבה מהקהל, והרבה יותר סלחנות, כפי שקיבלו ומקבלים דוידוזאדה, אסולין, אלקיים, דוידי ואילוז. כי לא חשוב כמה שערים הבקיעו בדש ואופיר, וכמה בישולים בישל רביבו... הם לעולם לא יקבלו את האהבה שמקבלים אלו שציינתי קודם, וראינו את זה עם הגול של אביתר.
כמובן שיש יוצאים מהכלל כגון זיו כבדה, סימיוני, אופיר חיים ומליקסון - שחקנים שזכו בלב הקהל. אבל אפשר לספור אותם על האצבעות.
אז חברים, זוהי השעה שלנו. כפי שחברות וזוגיות נמדדות ברגעי משבר, כך גם קהל. כי לעודד קבוצה כמו מכבי חיפה זה קל, לעודד את הקבוצה שלנו אחרי הפסד להפועל פ"ת זו החוכמה.
תליתם שלט שבוע שעבר – "אלונה לטעות זו תכונה אנושית, לסלוח מעלה אלוהית". קודם כל תדרשו מעצמכם, מאיתנו, תכונות כאלו – לתמוך בקבוצה בטוב וברע, ולא רק במילים של השירים, אלא באמת. אחר כך נוכל לבוא בדרישות לאלונה וליתר.
שיהיה לנו בהצלחה עד תום העונה, ושאלונה תישאר איתנו עוד כמה שנים וביחד נצעיד את המועדון, סוף סוף, למימוש הפוטנציאל הגדול עליו מדברים כאן מאז שאני ילדה.
עכשיו, זה ה-זמן שלנו. מהיום בו הודיעה אלונה על עזיבה, החל לו פסטיבל מפגני תמיכה ומסע שכנועים. בואי תראי כמה טובים אנחנו יכולים להיות, תראי את הצד היפה שלנו.
הכל טוב ויפה היה כל עוד התוצאות היו סבירות – תיקו בבבלומפילד, שתכלס לא עניין אף אחד, כי ההצגה האמיתית היתה ביציע, לכבוד אלונה ותו לא. הניצחון המינימאלי על סכנין.... אבל איך בודקים דברים באמת? בעת משבר, או במקרה הזה, בהפסד. עד כמה הקהל היה יפה וטוב ולא מקלל ורק מעודד כשהקבוצה מפסידה.
אני לא נסעתי למשחק היום לצערי, כמו רוב משחקי העונה, אבל אני תוהה, האם גם היום קראו ביציע לשחקנים לבוא לגדר אחרי המשחק? האם גם היום מחאו כפיים לוויקו חדד? האם לא נשמעו שריקות בוז? לא קיללו אף אחד? אני באמת לא יודעת, כי לא הייתי ולא היה שידור וברדיו... עדיף לא לדבר על שידור הרדיו.
בינתיים ממה שהספקתי לראות, הרוב שומר על איפוק ולא שובר את הכלים, אך כבר צצו להן הודעות בסגנון "ידעתי שהגימיק של ויקו לא יחזיק מעמד". ציפיתי ש"אנשי הקלחת" יחכו לו בסיבוב, לא ציפיתי לזה מאוהדים. ב 2 האתרים היו קריאות דומות, אבל מאופקות יש לומר, בניגוד לתגובות בימי עזורי\לוי\בלבול\ההוא ששלח שחקנים לריב עם אוהדים.... אולי בכל זאת למדנו משהו, או שזה פשוט במסגרת ההוכחה לאלונה.
זו לא חוכמה להראות איזה יפה אנחנו מתנהגים אחרי תיקו או ניצחון, אלא דווקא אחרי הפסד, כל העיניים יהיו נשואות לכאן, אלינו. רוצים להוכיח משהו לאלונה? תראו לה שאתם תומכים בקבוצה גם אחרי הפסד. בעיקר אחרי הפסד.שם מתחיל השינוי האמיתי, שם יש מקום לשכנע אותה ולהוכיח לכל אנשי תל אביב שאנחנו שווים יותר משקל תשעים.
אני לא יודעת איך אלונה הגיבה לתפאורה המשגעת שלכם במשחק נגד סכנין, גם שם לצערי לא נכחתי אבל ראיתי בטלויזיה בתמונות באינטרנט, ואני חייבת לומר שעברה בי צמרמורת. התרגשות, פשוט התרגשות לראות איזה תפאורה הרמתם. שאפו ענק לאחראיים. אמרתי את זה כבר בטור אחר אבל אומר זאת שוב: לא נראתה כזו תופעה במחוזותינו ולדעתי גם לא באירופה כולה, של אהבה כזו כלפי בעלים. ומסביב כל הזמן אני שומעת מחרחרים למיניהם "אתם סתם רוצים את הכסף שלה", ואחרי שאני משיבה בתוקף שזה לא נכון ולא קשור כלל, אני יושבת עם עצמי ומנסה לחשוב אם יש בזה משהו בכל זאת. האם מפגן האהבה שגובל בסגידה הוא בעצם סגידה ל$$$$??? יכול להיות שאנחנו עד כדי כך עלובים? כבני אדם? התשובה שלי היא לא! לא!
כי היו בעלים רבים של קבוצות אחרות שהשקיעו הרבה יותר כסף ממנה וכשעזבו אף אחד לא נילחם למען הישארותם כפי שעושים אנחנו.
אולי זה החום הדרומי? שנמצא לטוב ולרע? אולי האמוציות המפורסמות עליהן דיברו אייל חטב וגיא לוי? האחד מנסה להוציאן מהכדורגל בעוד השני מברך עליהן וטוען שבלי אמוציות אין טעם לכדורגל. מה שבטוח, אני לא יכולה להעיד על כל אותם אוהדים שנוטלים חלק בפסטיבל אלונה, אני יכולה לדבר רק בשמי, ואני אומרת שאני באמת אוהבת אותה, לא את הכסף שלה. ויותר מזה, אני אלך רחוק ואגיד שלא צריך את שפע הכסף שלה. אפשר להסתפק במועט ואולי אף עדיף.
אני מקווה שהיא תישאר, אבל אם וכאשר היא תודיע על הישארות, אני מקווה שהיא תקבל החלטה אמיצה ותחתוך את התקציב למינימום. שתמשיך להשקיע בנוער כמו שהתחילו השנה, תעיף את רוב הרכש ושהקבוצה תתבסס על שחקני בית. אז שנה שנתיים נילחם על מקומינו, אבל תהיה לנו קבוצה שנתחבר אליה, קבוצה שתהיה נאמנה לעצמה, למועדון, לקהל ולעיר. חבר'ה צעירים שרוצים להוכיח את עצמם שייקחו את הקרדיט והבמה ב 2 רגליים ויטרפו את הדשא. בהנהגת מאור מליקסון כמובן. שיהיה להם ממי לקחת דוגמה. עשו את המהפכה הזו בנתניה והנה, עובדה שהיא מעלינו. עם תקציב צנוע בהרבה ושחקנים צעירים מהנוער או קבוצות אחרות. נטולת כוכבים (אלא אם כן קלמי סבן עדיין נחשב לכוכב) והיא במקום ה - 7
תאמינו לי, לא צריך תקציב של יותר מ 10 מליון. סתם כאב ראש. כל מאמן מסתנוור מהכסף ומתחיל לעשות שטויות, כמו ילד בן 10 עם כרטיס אשראי של אבא, קונים מכל הבא ליד בלי לחשוב קודם.
שנה הבאה צריך להשקיע במאמן, ובנוער. "סה טו". ככה חוסכים הרבה כסף, הרבה כאב ראש, הרבה מפח נפש. תזכרו כמה אתם הרגשתם מתוסכלים כל העונה, תחשבו מה עבר על האשה ששילמה על כל הפיאסקו הזה! ועל מפח הנפש שלה.
חלק גדול מהתנהגות הקהל השנה, נבע מחוסר החיבור לשחקנים, חוסר אמון במאמן מתחילת השנה ונתק בין המועדון לקהל. ברגע שהקהל לא מתחבר לשחקנים - יש בעיה. ברגע שמגיעים שחקנים בסכומי עתק שמרגישים שהם באו לעשות טובה למישהו - יש בעיה. וכשהקהל, שבמקרה שלנו הוא שחקן 12, לא מתחבר לשחקנים, ועם כל הכבוש שקוראים להם לבוא לשער 5 לפני המשחק, אבל אז מקללים אותם לאורך 90 דקות – יש בעיה. וההתנהגות הזו נבעה מחוסר חיבור אליהם, ומתחושה של חוסר נאמנות של השחקנים למועדון ולסמל.
הפיתרון? השקעה בנוער, השקעה בצוות מקצועי מוכשר, ובמאמן שיוכל להדריך שחקנים צעירים, ללא התעסקות במחוייבות ומוטיבציה, כי ברגע שיהיה מדובר בצעירים שעולים מהנוער, 2 האלמנטים האלו באים "בילט אין" מובן מאילו. והם יקבלו הרבה אהבה מהקהל, והרבה יותר סלחנות, כפי שקיבלו ומקבלים דוידוזאדה, אסולין, אלקיים, דוידי ואילוז. כי לא חשוב כמה שערים הבקיעו בדש ואופיר, וכמה בישולים בישל רביבו... הם לעולם לא יקבלו את האהבה שמקבלים אלו שציינתי קודם, וראינו את זה עם הגול של אביתר.
כמובן שיש יוצאים מהכלל כגון זיו כבדה, סימיוני, אופיר חיים ומליקסון - שחקנים שזכו בלב הקהל. אבל אפשר לספור אותם על האצבעות.
אז חברים, זוהי השעה שלנו. כפי שחברות וזוגיות נמדדות ברגעי משבר, כך גם קהל. כי לעודד קבוצה כמו מכבי חיפה זה קל, לעודד את הקבוצה שלנו אחרי הפסד להפועל פ"ת זו החוכמה.
תליתם שלט שבוע שעבר – "אלונה לטעות זו תכונה אנושית, לסלוח מעלה אלוהית". קודם כל תדרשו מעצמכם, מאיתנו, תכונות כאלו – לתמוך בקבוצה בטוב וברע, ולא רק במילים של השירים, אלא באמת. אחר כך נוכל לבוא בדרישות לאלונה וליתר.
שיהיה לנו בהצלחה עד תום העונה, ושאלונה תישאר איתנו עוד כמה שנים וביחד נצעיד את המועדון, סוף סוף, למימוש הפוטנציאל הגדול עליו מדברים כאן מאז שאני ילדה.
