https://www.hb7.co.il/?p=3703" onclick="window.open(this.href);return false;
אדום בלב מחזור 1
בעונה שעברה בליגה ב' היינו עם מדור "מהשורה הראשונה", הפעם החלטנו לרדת ממש לפרקט. אז אם יצא לכם כבר להכיר את משה אוחיון האוהד ואחר-כך השחקן, זו ההדמנות להתוודע גם למשה אוחיון הכותב. כך נראה הדרבי שלו, שלנו.
1אתם יודעים איך זה. לפני כל משחק יש את הדיבור המקדים והשיחות הדי קבועות על הקבוצה היריבה. בדרך-כלל מי שמתחיל הוא המאמן, שנותן דגשים מקצועיים. התדריך הוא תמיד על התוצאות האחרונות שלה, האולם הביתי, השחקנים הבולטים וכמובן האיכויות המקצועיות שלה. הפעם, הפעם זה היה שונה.
אחרי שבשבוע שעבר פוצץ המשחק שלנו מול בית"ר באר-שבע בטורניר לזכר דב שריר, ובגלל שמדובר בדרבי רשמי, לא היה צריך להגיד יותר מדי. אתה פותח את עיתוני סוף השבוע וקורא עמודים שלמים על המפגש המסקרן. מדבר עם חברים מקבוצות אחרות, או כאלה שסתם אוהבים ספורט מקומי, וכולם שואלים מה יהיה. יש עניין.
שלישי, 19:00. מגיעים לאולם רעות בשכונה א'. הפרקט כבר צבוע אדום-לבן עם שלטים, דגלים, תופים ותפאורה של אוהדי הפועל באר-שבע הנהדרים (שאפו לאנשי הקאמלס!). אתה חושב פעמיים, אולי בכלל הגעת למלחה למשחק מול הפועל ירושלים? מדהים, ולחשוב שהקבוצה שלנו רק עלתה העונה לליגה א'.
במצב כזה, כשאתה רואה כל-כך הרבה אנשים שרוצים שתנצח, אין לך כשחקן דבר אחר לחשוב עליו. אתה שומר על דריכות, מחכה שהמשחק יתחיל ושהמתח יתפוגג. לא מעט דיברו השבוע שאתה והקבוצה שלך הולכים לחטוף תבוסה. אפילו אחד משחקני בית"ר באר-שבע (גלעד גמליאל) דיברו בשחצנות בערוץ המקומי שהם כביכול כמו מכבי תל-אביב של ליגה א', והמטרה שלהם היא להכריע את המשחק כבר ברבע הראשון. ואז המשחק מתחיל והחברים שלך רצים כמו שדים ועולים ליתרון. עוד סל, ועוד סל, ועוד אחד. זה לא מקרי, גמליאל.
ברבע השני כולם כבר מפנימים שהמשחק לא יוכרע בנוק-אאוט כמו שבבית"ר חשבו. באנו לכאן להשאיר את הלב על הפרקט ולנצח, לא פחות. כן, כן, לנצח. גם אם זה אומר שבסוף המשחק לא נוכל לעמוד על הרגליים. לקראת סוף הרבע השני בית"ר מתחילה לברוח, 8 הפרש. מדאיג? לא את חבורת הפייטרים שלובשת את החולצה האדומה העונה.
במחצית, בחדר ההלבשה, מדברים על משחק חדש. 0:0 מבחינתו עם יתרון קל לבית"ר באר-שבע. הבקשה של המאמן זיו הייניק היא להמשיך לתת הכל, אבל גם לא לאבד את הראש בהתקפה כי זה ההבדל העיקרי ביננו לבין בית"ר הערב.
אמצע הרבע הרביעי. למרות הרצון של כולנו אנחנו כבר במינוס 18. אבל הקהל האדום ממשיך לעודד ולתמוך כאילו אנחנו אלה שמובילים. אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא?
ואז זה מגיע, הכל מתפוצץ. מתן שלומוביץ עם שלשות מכריעות, אסף קליין עם חטיפות נהדרות, יניב דרעי עם הגנה מצוינת, ורון רחמים עם ריאבונדים חשובים. פתאום זה רק 2 נקודות הפרש לבית"ר. ואז, שקט… ורעש אדיר. כזה שלא נשמע מתחילת המשחק. רעש של תגובה לשלשה אדירה של הקפטן שלנו מתן שלומוביץ שקובעת יתרון נקודה לנו, דקה אחת לסוף המשחק.
אף אחד מחוץ לקבוצה, אבל אף אחד, לא האמין שהפועל באר-שבע תהיה ביתרון מול המועמדת מספר 1 לעלות, דקה אחת לסיום ובמשחק חוץ. לא ברנז'ת הכדורסל המקומית, לא אנשי התקשורת ולא דעת הקהל. ובכל זאת הגענו עד הלום. 40 שניות לסיום ואנחנו עדיין מובילים, עד שהמזל, ובעיקר הניסיון, של הכוכב של בית"ר צור שריקי הכריע את המשחק.
אתה מאוכזב, ובכלל לא בגלל שלא שיחקת. מוזר, אבל זו התחושה. כבר ראית את הניצחון, אתה בא תמיד לנצח, וזה נשמט לך ממש ברגע האחרון מהידיים. אבל האכזבה קטנה לעומת תחושת הגאווה. בקבוצה העיקשת ובקהל המדהים, באנשי ההנהלה ובמאמן. אז נכון, כקבוצה הפסדנו אבל כמועדון דווקא יצאנו מנצחים בהרבה מובנים.
.
)
