איפה הימים שהלכנו עם חזה מלא גאווה ושירה אדירה בגרון...
עצוב, עד מתי נסבול שהרי כבר עשור של מרור נקבר בדפי ההסטוריה,
איפה הימים של אושר שמחה שירה ואופוריה.....
הבן שלי לא רוצה לשמוע על הקבוצה מהדרום,
איזה דור של אוהדים אם בכלל גדל היום ?
מה ראו ילדי העיר בעשור האחרון בוסרמיל המתפורר ?
זה כאילו הקבוצה נעה ממשבר למשבר,
לאחר שצלחנו את תקופת מלך מלכי השכונה,
הגיעה אלונה עם תקווה חדשה.....
ועכשיו, עוד פעם משחקים בליגה שכוחת האל ?
ואולי נברך בסוף העונה את ברכת הגומל.....
אם אני שחקן הרכב שרק עלה מהנוער לבוגרים,
הייתי מסיים משחק על אלונקה בדרך לבית חולים...
הייתי נותן את הנשמה עד טיפת האויר האחרונה,
למה הם נוהגים אחרת, הם לא מודעים למצב הקבוצה ?
ייתכן והכול כבר חומרני ואני נאיבי בחיפוש נואש אחרי שחקני נשמה,
ייתכן שאנחנו בתקופה של חומרנות כאשר רק ה'אני' ניבט אל מול המראה....
ואולי יש עוד תקווה שיצמח איזה סתיו חדש הרי זו העונה,
סתיו חדש שיחזיר לקבוצה את משחק הנשמה,
עד אז חברים ואם בכלל אלונה חייבת לשפוך כסף גדול והרבה,
אין פתרון אחר, חייבים לצאת מהסיוט הזה........
