קראתי את הכתבה, וקיבלתי וואחד דה-ז'ה-וו עצבני....

עונת 97/98, מחזור הנעילה. כל העיניים והאוזניים בבירת הנגב נשואות לנעשה בעיר היין, שם אירחה עירוני ראשל"צ את קבוצת בני יהודה, יריבתנו למאבק ההישארות. על מה שקרה שם בפועל, מיותר להרחיב הדיבור - הקבוצה המקומית שכבר גמרה העונה לא נראתה מתאמצת במיוחד, ואיפשרה לכתומים שכנגד לחגוג הישארות ולשלוח אותנו ל-3 שנות גלות בליגה השנייה.
עונת 2000/01, 3 מחזורים לסיום. הבמות והשמפניות בבירת הנגב כבר מוכנות, וסרמיל מפוצץ ב-13,000 אדומים משולהבים שרוצים לחגוג עלייה, כאשר מנגד ניצבת הפועל בית שאן שכבר גמרה העונה, עם אקס הפועל ב"ש מאותה עונה על הקווים, אשר עזב בטריקת דלת - אייל לחמן. ההמשך ידוע: מוריס אוזן בדקה ה-88 מהמם עיר שלמה, כאשר האיש על הקווים לא התאמץ במיוחד להסתיר שמחתו לאיד.
רצה הגורל, ושידך בין אותו האיש והקבוצה בשביל לתת לנו התענוג והכבוד לסגירת חשבון חלומית. אמנם לא כמו להיות גורם ישיר בירידה שלהם, אבל גם אקט סימלי כמתן גושפנקא רשמית זה נחמד, לא?
