במחזור הנעילה של עונת 82/83, נפגשו 2 הקבוצות במכתש המיתולוגי כאשר הפועל ר"ג עם החרב על הצוואר וחייבת ניצחון כדי לשרוד בליגה. ב"ש מצידה היתה בעונה פנטסטית, והיתה חייבת ניצחון כדי להבטיח את הסגנות (נתניה ועוד 15...) ואת הכרטיס לאינטרטוטו (לא דבר של מה בכך בימים ההם!). המשחק נגמר בתיקו 0-0 שהוציא קירחות את שתי הקבוצות, אבל שכמובן היה טראומתי הרבה יותר עבור ר"ג שנשרה לליגה השניה. חלפו להן 7 שנים וההיסטוריה חוזרת: במחזור הנעילה של עונת 89/90 שוב נפגשו השתיים במכתש למלחמת עולם, אלא שהפעם חרב הירידה היתה גם על צווארה של ב"ש. ר"ג היתה ערב המחזור מתחת לקו האדום וחייבת ניצחון, לב"ש הספיק תיקו. גם הפעם זה נגמר בתיקו 0-0 שהוריד ר"ג לליגה השניה וחילץ את ב"ש בעור שיניה.
עונת 00/01, ושוב נפגשות השתיים במחזור הנעילה למשחק גורלי. הפעם רק עבור ב"ש שהיתה חייבת לנצח כדי לחזור לליגת העל אחרי 3 שנות גלות בליגה השניה. ר"ג מצידה איבדה עניין בליגה. ערב המשחק, היו מי שדאגו לחמם את הגזרה עם דה-ז'ה-וו לאמור לעיל במקומונים ברמת גן ובעיתונות הארצית. גם אוהדי ר"ג מצידם התבטאו שהגיע מועד הנקם ושילם... אלא שדיבורים לחוד ומציאות לחוד. ב"ש נותנת נוקאאוט עם 0-5 מוחץ (אופיר חיים ודיווי קורמן צמד כ"א, סתיו אלימלך) וחוגגת עליה מול כמעט רבבת אדומים באיצטדיון ר"ג. וגם זולטן נאג' זכור לטוב, והמבין יבין...
